בש"פ 11248/02 אליהו זאדה נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי - מפי השופט א' שהם - מיום 26.12.02 בב"ש 93304/02, לפיה קיבל בית המשפט המחוזי את עררה של המדינה על החלטת בית משפט השלום, מיום 19.12.02 בב"ש 5512/02, לפיה שוחרר העורר ממעצר בתנאים מגבילים. בית המשפט המחוזי החליט על מעצרו של העורר.

1.נגד העורר ונגד אחר- הרצל חלילי (להלן: חלילי )- הוגש כתב אישום לבית משפט השלום תל אביב-יפו, המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סחיטה בכוח ופציעה בנסיבות מחמירות. על-פי העובדות המפורטות בכתב האישום, קשרו השניים קשר לשם סחיטת אדם (להלן: המתלונן ), ששימש ערב עבור חוב שלא שולם ושאותו לווה בנו מחברו של חלילי. במסגרת זו הגיעו השניים למשרדו של המתלונן, חלילי סגר את הדלת מאחוריו ונשאר עומד בסמוך לה. העורר התקרב אל המתלונן, בעט בו והפילו לרצפה. לאחר מכן הלם העורר בראשו במקדחה תוך שהוא מקללו ומאיים עליו כי יהרגהו. בהמשך נטל העורר מספרי גינון והתקרב אל המתלונן, כשהוא מכוון אותם לעבר צווארו. המתלונן שלח את ידיו כדי להגן על עצמו ופגע במספריים אשר גרמו לו לחתכים באצבעותיו. לאחר מכן המשיך העורר להכות את המתלונן בכל חלקי גופו. בתום האירוע נעלם העורר ואותר רק כעבור כחודשיים. לכן התעכבה הגשת כתב האישום נגד השניים, וכל אותה עת היה חלילי משוחרר.

2.עם הגשת כתב האישום, הוגשה גם בקשה למעצר עד תום ההליכים. ביום 1.10.02 החליט בית משפט השלום על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בתנאים מגבילים. בית המשפט ציין כי בא-כוח העורר מסכים לקיומן של ראיות לכאורה לכך שהעורר ביצע את המיוחס לו, והוסיף כי קיימת נגדו עילת מעצר בשל מסוכנותו. למרות זאת החליט בית המשפט על שחרור העורר לחלופת מעצר, וזאת בשל העובדה שחלילי לא היה עצור אותה עת, משום שטרם נתקבלה החלטה בעניינו. לדברי בית המשפט, חלילי הוא זה ששכר את שירותיו של העורר ומיוחסות לו עבירות נוספות בכתב האישום: הפרת הוראה חוקית- בכך שבהגעתו למשרדו של המתלונן הפר תנאים של "מעצר בית" שבו היה נתון, ואיומים- בכך שאיים על חוקרת המשטרה שהייתה אחראית על החקירה בעניין. בית המשפט אף ציין את עברו הפלילי של חלילי אשר מכיל עבירות אלימות רבות יותר מאלה שבוצעו בידי העורר. לפיכך, וכדי למנוע אפליה בין העורר לבין חלילי, קבע בית משפט השלום כי העורר ישהה ב- "מעצר בית" ב- "חוות המגדל" במבצר אפק, והטיל עליו ערבות ותנאים מגבילים נוספים.

3.על החלטה זו הוגש ערר מטעם המדינה. ביום 17.10.02 קיבל בית המשפט המחוזי את ערר המדינה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט ציין כי אין מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה ועל מסוכנותו של העורר. אשר לשאלת האפליה בין העורר לבין חלילי, קבע בית המשפט שאין להשוות בין השניים משום שחלילי היה משוחרר עד אותה עת בשל היעלמותו של העורר ומצבו שונה ממצבו של העורר. עוד ציין בית המשפט כי באותו שלב טרם ניתנה החלטה סופית בעניין מעצרו של חלילי וכי בכל מקרה את ערך השוויון בין נאשמים יש לאזן בצורך להגן על הציבור. במקרה זה מסוכנותו הרבה של העורר מחייבת את מעצרו.

4.העורר הגיש ערר על החלטת בית המשפט המחוזי לבית משפט זה. ביום 7.11.02 נדחה הערר, כשבית המשפט מציין- מפי השופטת ט' שטרסברג-כהן - כי בינתיים נעצר גם חלילי עד תום ההליכים נגדו, וממילא נשמט טעם האפליה שעמד בבסיס החלטת בית משפט השלום לשחרר את העורר.

5.כעבור חמישה ימים, ביום 12.11.02, הורה בית משפט זה - מפי השופט מ' חשין - על שחרורו של חלילי לחלופת מעצר. בהחלטתו מציין בית המשפט כי לו היה שוקל את כתב האישום והראיות לו כשלעצמם, לא היה מהסס להורות על מעצר. הטעם לכך שהחליט על שחרורו של חלילי לחלופת מעצר הינה העובדה שהוא לא היה נתון במעצר במשך כארבעה חודשים לאחר האירוע: חודשיים טרם הגשת כתב האישום שהתעכבה, כאמור, בשל היעלמותו של העורר, וחודשיים לאחר מכן בשל דחיית הדיונים בעניינו.

6.בעקבות שחרורו של חלילי, הגיש העורר לבית משפט השלום בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעוצרו. ביום 19.12.02 קבע בית המשפט כי העורר ישוחרר לחלופת מעצר וזאת בשל שחרורו של חלילי אשר, כדבריו בהחלטתו הראשונה, היה היוזם של האירוע נשוא כתב האישום ואף נחשב "מבצע בצוותא" שלו. בית המשפט ציין גם את העבירות הנוספות המיוחסות לחלילי ואינן מיוחסות לעורר.

7.המדינה הגישה ערר על החלטת בית משפט השלום. ביום 26.12.02 קיבל בית המשפט המחוזי את הערר, וקבע כי העורר יישאר במעצר. בית המשפט ציין כי חלקו האלים של העורר באירוע נשוא כתב האישום רב יותר מזה של חלילי וממילא מסוכנותו הנלמדת מן האירוע רבה יותר. גם עברו הפלילי של העורר הינו מכביד ואין להשוותו לעברו של חלילי מבחינת מגוון העבירות שבהן הורשע והיקפן. בניגוד לחלילי, על העורר נגזרו עונשי מאסר ממושכים אשר לא הרתיעוהו, לכאורה, מביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום הנוכחי. בית המשפט ציין כי בכל מקרה גם בהנחה שנסיבותיהם של העורר ושל חלילי הינן זהות, השוויון בין הנאשמים אינו שיקול בלעדי ויש לאזנו מול הדאגה לשלום הציבור ולביטחונו. מסוכנותו של העורר, כפי שהיא נלמדת מכתב האישום ומהראיות לכאורה לגביו, מצדיקה סטייה מעיקרון השוויון במקרה זה.

8.על החלטת בית המשפט המחוזי מוגש הערר שלפניי. בא-כוח העורר חוזר על הטענה כי חלקו של העורר באירוע קטן מזה של חלילי, שיזם אותו, נטל חלק בהכאתו של המתלונן ומיוחסים לו גם שני אישומים נוספים בכתב האישום הנוכחי. אף התביעה הצהירה, בדיון שנערך במעצרו של חלילי בבית משפט השלום, כי מעשיו של האחרון חמורים יותר ממעשי העורר. עברו הפלילי של העורר בשנים האחרונות חמור פחות מזה של חלילי, מסוכנותו נמוכה יותר ובכל מקרה בנסיבות העניין לא היה מקום לסטות מעיקרון השוויון בין הנאשמים.

9.בדיון שלפניי שב וחזר בא-כוח העורר על הטענות המופיעות בהודעת הערר שהגיש לבית משפט זה. בעיקר הדגיש בא-כוח העורר בפני בית המשפט את עובדת שחרורו של חלילי לחלופת מעצר. לטענתו, שגגה נפלה מלפני בית המשפט קמא משקבע כי ניתן לאבחן בין העורר לבין חלילי ומשהקנה לחשש מפני מסוכנותו של העורר מעמד עדיף על-פניו של עיקרון השוויון בין נאשמים. לשיטתו של בא-כוח העורר, מששוחרר חלילי, שהוא אשר יזם את האירוע ושמעשיו הוגדרו על-ידי התביעה במשפטו כחמורים ממעשיו של העורר, מן הראוי כי בית המשפט יורה אף על שחרורו של העורר בתנאים מגבילים. באת-כוח המדינה מתנגדת לשחרורו של העורר לחלופת מעצר בהדגישה את עברו הפלילי המכביד של העורר ואת חומרת המעשים המיוחסים לו.

10.לאחר שעיינתי בחומר המצוי בתיק ושמעתי את טענותיהם של בעלי-הדין שבאו בפניי, החלטתי לדחות את עררו של העורר. אינני מקבל את טענתו של בא-כוח העורר לגבי הפגיעה בעיקרון השוויון אשר התרחשה, כביכול, כתוצאה מהמשך מעצרו של העורר שעה שחלילי שוחרר לחלופת מעצר. שחרורו של חלילי לחלופת מעצר מקורו בטעמים אחרים מאלה התומכים בהותרת העורר במעצר עד תום ההליכים. בהחלטתו לשחרר את חלילי, מיום 12.11.02, ציין בית משפט זה כי "...לו עמד כתב-האישום לעצמו – כמובן, בצירוף ראיות לכאורה להוכחת האמור בו – לא הייתי מהסס לדחות את עררו של העורר [חלילי]", אולם הואיל והמדינה השתהתה כארבעה חודשים עד שביקשה מבית המשפט להורות על מעצרו של חלילי ובאותם ארבעה חודשים לא עבר חלילי כל עבירה, הרי שניטל העוקץ מטענת המדינה באשר למסוכנותו של חלילי. שונים פני הדברים בענייננו. העובדה כי העורר התהלך חופשי כחודשיים אינה נובעת מהשתהות המדינה, אלא מאיתורו של העורר רק בחלוף כחודשיים ימים.

11.רעיון השוויון בין נאשמים והאיסור להפלות ביניהם הוא עיקרון חשוב בהליך הפלילי, כפי שפסק בית משפט זה בבש"פ 433/89 בומשטיין נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(1) 89. אולם, עקרון זה, על כל חשיבותו, אינו חזות הכל. על בית המשפט לשקול גם את הנסיבות המיוחדות לגבי כל נאשם ונאשם, וכן את מידת מסוכנותו לשלום הציבור. יפים לעניין זה דבריה של חברתי השופטת א' פרוקצ'יה בבש"פ 2649/02 סרגיי בקייב נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם):

"...עקרון השוויון ואיסור ההפליה בין נאשמים איננו עקרון-על שיש לו מעמד בכורה בכל מקרה, אלא שומה עלינו לאזנו כנגד שיקולים חשובים אחרים ולהעריך את משקלו בהתאם. כך למשל, כנגד העקרון שתכליתו להשוות את דינם של נאשמים עשוי לעמוד עקרון נגדי שעניינו הגנה על אינטרס בטחון הציבור והגנה על תקינותו של ההליך השיפוטי העשוי, בנסיבות מתאימות, לגבור על המגמה להשוות את דינם של נאשמים שעניינם דומה".

12.במקרה הנדון, המדובר בעורר בן 52 שביצע בעבר מספר רב של עבירות פליליות חמורות, שבגין אחת מהן אף נגזר עליו עונש של 17 שנות מאסר. גם המעשים המיוחסים לעורר בתיק זה הינם חמורים ביותר משום שהיו מלווים באלימות קשה. לפנינו, אפוא, אדם הנוטה לבצע שוב ושוב עבירות פליליות חמורות ונראה שאימת הדין איננה שורה עליו. לפיכך, סבור אני כי לא ניתן יהיה להשיג את תכליות המעצר בדרך של שחרור העורר לחלופת מעצר ועל-כן דינו של הערר להידחות.

אי לכך הערר נדחה.