בש"פ 2649/02 סרגיי בקייב נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת נ. מוניץ) בה החליטה על מעצרו עד תום ההליכים של העורר, ביחד עם נאשם אחר, (להלן - "הנאשם הנוסף") המואשמים שניהם בעבירת רצח.

2.נגד העורר והנאשם הנוסף הוגש כתב אישום המייחס לשניהם עבירת רצח של פבל מליז'ונק (להלן - "המנוח") אשר גופתו נתגלתה ביום שבת, 22.9.01 בנהר הירדן בסמוך לחולה באיזור הקרוי "גשר הפקק". על פי האישום, שררו יחסי חברות בין שני הנאשמים לבין המנוח, וזה האחרון הילווה להם ולבני משפחתם סכומי כסף משמעותיים בעשרות אלפי שקלים. כמו כן המנוח והנאשם הנוסף עסקו יחדיו במכירת כלי רכב ישנים כאשר המנוח השקיע את הכסף הנדרש לקניית המכוניות והנאשם הנוסף אמור היה להחזיר לו את חלקו.

מצבם הכלכלי של שני הנאשמים היה בכי רע ולא היה ביכולתם להחזיר למנוח את הכספים שחבו לו. הנאשמים והמנוח נהגו לצאת מעת לעת בסופי שבוע לדוג באיזור עמק החולה ונהגו לשהות במהלך הלילה שבין ליל ששי לשבת באיזור הדייג ולשוב לבתיהם בכרמיאל במהלך יום השבת. ביום ששי ה21.9.01- יצאו השלושה לאיזור הדייג. על פי האישום, בפרק הזמן שמ- 21.9.01 לבוקר יום השבת ב- 22.9.01 רצחו הנאשמים את המנוח על ידי שהכוהו בעזרת חפץ קהה מעל ל10- מכות. המנוח ניסה להגן על עצמו מפני המכות וכך נשברה אצבע בידו השמאלית. כתוצאה מהמכות נגרמו נזקים חמורים למוחו של המנוח ושברים בגולגלתו, וכתוצאה מאלה נגרם מותו. לאחר מות המנוח, השליכו הנאשמים את הגופה לנהר הירדן הזורם בקרבת איזור הדיג, וכך נמצאה הגופה בשבת לפני הצהריים, כאמור.

3.בית המשפט המחוזי אשר דן בבקשה למעצר עד תום ההליכים מצא כי קימת תשתית ראייתית לכאורית המספקת כדי הרשעת הנאשמים בעבירת רצח, ככל הנדרש לצורך הליך מעצר עד תום ההליכים. הוא בחן בצורה מפורטת את חומר הראיות בתיק התביעה ואלה קביעותיו העיקריות: הנחתו היא כי השאלה היחידה במחלוקת בין הצדדים היא האם ביום הארוע ב- 21.9.01 שהו הנאשמים ביחד עם המנוח באיזור הדייג שם נמצאה גופת המנוח בבוקר יום המחרת. ניתוח הראיות כוון לבירור שאלה זו, ושאלה זו בלבד. מניתוח זה הסיק בית המשפט כי קיימת תשתית ראיות לכאורה לכך שהנאשמים שהו עם המנוח באיזור הדייג בין יום ששי לשבת באותו סוף שבוע, וכי קיים, לכאורה, מניע לביצוע הרצח הנעוץ בסכומי הכסף הגדולים שהנאשמים חבו למנוח. כן ייחס משמעות לעובדה כי הנאשמים בחרו להרחיק עצמם מזירת העבירה ולא ספקו הסבר לממצאים המצביעים במפורש על שהותם ביחד עם המנוח באיזור הדייג בזמן הרצח. מנתונים ראייתיים אלה הסיק בית המשפט כי בהנחה שיוכחו במשפט, הם יובילו למסקנה כי הנאשמים בצעו את הרצח. כן קבע קיומה של עילת מעצר לגבי השניים בגין מסוכנות ואת אי התאמתה של חלופת מעצר בנסיבות הענין.

4.שני הנאשמים הגישו, כל אחד בנפרד, ערר על החלטת בית המשפט המחוזי. עררו של הנאשם הנוסף התקבל בבית משפט זה בב"ש 1592/02, בו נפסק כי חומר הראיות בתיק התביעה אינו מספיק לצורך מעצר עד תום ההליכים. אי לכך הורה בית המשפט על שחרורו של הנאשם הנוסף בכפוף לתנאים מגבילים שייקבעו על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת.

5.בערר שלפנינו טוען בא כוח העורר כי יש לשחרר את מרשו מהמעצר בהעדר תשתית ראייתית מספקת. לטענתו, משקבע בית המשפט העליון בעניינו של הנאשם הנוסף כי אותן ראיות עצמן אינן מגיעות כדי הרף המינימלי הנדרש להרשעה הרי שנשמט הבסיס גם למעצרו של העורר. המדינה מתנגדת לערר, וטוענת כי ראיות התביעה שהונחו בפני בית המשפט מגבשות תשתית מספקת לצורך מעצר עד תום ההליכים; עוד היא טוענת כי בעובדה שהנאשם הנוסף שוחרר ממעצרו על סמך אותן ראיות אין כדי לייתר בחינה חוזרת והסקת מסקנות בשאלת קיום ראיות לכאורה למעצרו של העורר גם אם הדבר אינו עולה בקנה אחד עם ההחלטה האחרת לגבי הנאשם האחר.

6.הערר שלפני אכן מצריך בחינה עצמאית של חומר הראיות בעניינו של העורר לצורך הכרעה במסגרת הליך זה האם קימת תשתית ראייתית לכאורית המספקת להרשעתו ככל הנדרש בהליך מעצר. העובדה כי אותו חומר ראיות עצמו נבחן כבר על ידי בית משפט זה בהקשר לנאשם הנוסף אינה יכולה לייתר בדיקה נפרדת לגבי העורר, תוך הפעלת שיקול דעת שיפוטי על בסיס טענות הצדדים כפי שנטענו בהליך זה. טענת הפלייה אפשרית בין שני נאשמים המואשמים באותן עבירות באשר לדין המעצר העשוי לחול על כל אחד מהם, גם היא אינה מייתרת בדיקה נפרדת של תשתית הראיות לגבי העורר בהליך זה, ומקומה ומשקלה של טענה זו ייבחן בהמשך, במידת הצורך.

7.נבחן, אפוא, את תשתית הראיות בעניינו של העורר לצורך הכרעה האם בהיבט זה מתקיים התנאי המוקדם למעצר עד תום ההליכים. דרישת החוק היא לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמת הנאשם. "ראייה לכאורה" כהגדרתו של הנשיא ברק בפרשת זאדה נגד מדינת ישראל (בש"פ 8087/95, פד"י נ(2) 133)

"היא מטבעה ראייה גלמית. היא טרם עברה את כור ההיתוך של ההליך הפלילי. אין כל אפשרות להכריע על פיה את אשמתו או חפותו של נאשם... ראיה לכאורה היא, איפוא, ראייה אשר טמון בה פוטנציאל ראייתי אשר יוצא מן הכח אל הפועל בעתיד, בסיום ההליך השיפוטי... אכן, אין זה ראוי לעצור נאשם אלא אם כן קיים סיכוי סביר שהראיות הקיימות נגדו, לאחר שיעברו את כור ההיתוך של ההליך הפלילי, יש בכוחן להוכיח את אשמתו... על כן אינה נבחנת הוכחת אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר אלא רק הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי האצור בחומר החקירה."

על רקע מבחן זה, נסקור את תשתית הראיות הקיימת. מערכת הראיות בעניינו של העורר היא נסיבתית. במסגרת ניתוחה, יש לסקור את האלמנטים העובדתיים השונים העולים מחומר הראיות ולבחון האם בהצטברותם זה לזה הם מגבשים תמונה ראייתית המצביעה, ולו לכאורה, על אשמת הנאשם.

מערכת הקשרים בין המנוח לנאשמים

8.חומר הראיות מעלה כי המנוח היה אדם מתבודד אשר קשריו החברתיים הצטמצמו בעיקר לחברותו עם שני הנאשמים. הוא נהג לצאת עם השניים מדי פעם לדוג באיזור החולה, לרוב ביום שישי אחר-הצהרים או בלילה, ולשוב בשבת עד הצהריים.

המנוח היה בעל אמצעים כספיים והילווה הן לעורר, אך בעיקר לנאשם הנוסף וגם לבני משפחותיהם כספים בסכומים משמעותיים שהגיעו לעשרות אלפי שקלים. השלושה היו מעורבים גם בעסקי קניית מכוניות משומשות, שיפוצן ומכירתן. מהחומר עולה כי בעת מותו של המנוח חבו לו הנאשמים סכומים משמעותיים. בצד נתון זה, ידוע כי מצבם הכלכלי של הנאשמים היה דחוק והנאשם הנוסף היה מובטל במשך תקופה משמעותית עובר למעצרו. חומר הראיות מעלה , איפוא, כי בין שני הנאשמים (ובעיקר הנאשם הנוסף) והמנוח, שררה מערכת יחסים עיסקית-כספית שהתאפיינה במתן כספים רבים על ידי המנוח לנאשמים ומשפחותיהם וקשיים של אלה האחרונים להחזירם (ראה למשל הודעת הנאשם הנוסף מ29.11.01-, עמ' 8; הודעת אחי המנוח, עמ' 4; והודעת ואדים קנטור).

נסיבות מציאת הגופה

9.גופת המנוח נמצאה בשבת ה22.9.01- בשעות הבוקר בסביבות השעה 10:00 ליד "גשר הפקק" באיזור החולה. על גופו נמצאו סמני אלימות המלמדים כי נרצח. גופתו לא זוהתה תקופה ארוכה. הודעה על העדרו נמסרה למשטרה רק בחודש אוקטובר 2001 ורק ב18.11.01- זוהתה הגופה על ידי אחי-המנוח. על פי חוות דעת פתלוגית, מות המנוח לא היה טבעי אלא נגרם מנזקים קשים למוחו ושברים בגולגלתו כתוצאה מחבלות קשות שהונחתו על ראשו. באצבע יד שמאל של הגופה נמצאו פצעי הגנה. עוד נקבע בחוות הדעת כי עובר למותו היה המנוח נתון להשפעת אלכוהול (עמ' 9). המנוח נמצא לבוש בגדים ונעליים המתאימים לפעילות דייג. אישור לכך שאלה הבגדים בהם היה נוהג לצאת לדייג עולה מהודעת אחיו מיום 22.11.01, עמ' 13. למנוח לא היה ציוד דייג והוא היה משתמש בציוד שקיבל מהנאשם הנוסף.

נוהגי היציאה לדייג

10.הובאו ראיות לפיהן המנוח היה יוצא לדייג עם העורר והנאשם הנוסף וכי לא היה יוצא לדייג לבדו (הודעת הנאשם הנוסף מ2.12.01- עמ' 1). כן ידוע כי לא היה לו רשיון נהיגה ואף לא מכונית משלו. (הודעת האח והודעת הנאשם הנוסף מ- 29.11.01, עמ' 3). הנסיעה לדייג היתה מתבצעת בדרך כלל במכוניתו של הנאשם הנוסף שגם נהג בה, והיה מקובל על השלושה כי התשלום עבור הדלק לנסיעות היה מתבצע על ידי אחד הנוסעים הנוספים ברכב - העורר או המנוח. מהודעת העורר עולה כי השלושה נהגו בדרך כלל לצאת לדייג בשעות הצהריים של יום ששי ולחזור למחרת בשעות הצהריים, אם כי על פי עדות הנאשם האחר לעיתים אף היו יוצאים בשעות בוקר מוקדמות (2:00 או 3:00) של שבת וחוזרים בשעות אחר הצהריים של שבת. בין מקומות הדייג בהם נהגו השלושה לבלות מצוי איזור בחולה המכונה "בית האריזה" בקרבת קרית שמונה (הודעת שותף מ9.12.01- עמ' 1). על פי עדות פקח שמורות הטבע, ממקום זה זורמים מים בתעלה ומגיעים ל"גשר הפקק", שם נמצאה גופת הקרבן.

גרסות הנאשמים במשטרה

11.הנאשמים הם גיסים. העורר נשוי לאחות הנאשם הנוסף. הם כפרו מכל וכל בהיותם בדייג בחולה בסוף השבוע בו נרצח המנוח. הם מסרו גרסאות סותרות לגבי מוצאותיהם באותו זמן. על פי גרסתו המקורית של העורר, הוא בילה עם המנוח בליל ששי בבית הנאשם הנוסף עד השעה 22:00-23:00 וזאת מספר שעות לפני שגופת המנוח נמצאה בירדן בסביבות השעה 10:00 בשבת שלמחרת. בהודעה מאוחרת יותר שניתנה ביוזמתו, שינה העורר את גרסתו וטען כי בליל ששי כלל לא פגש במנוח, אף שאפשר כי פגש בו בשעת הצהריים באותו יום (הודעה מ9.12.01-). בחקירה נוספת ב20.12.01- נמנע העורר מלשתף פעולה עם חוקריו וסירב לענות לשאלותיהם ונקט בטקטיקה של שתיקה לאורך החקירה כולה. הנאשם הנוסף מסר גרסות דומות. על פי גרסה ראשונה, בליל שישי בילה בביתו עם העורר והמנוח. מאוחר יותר (בהודעתו מ9.12.01-) שינה טעמו ומסר כי לא פגש איש ולא יצא מכרמיאל באותו סוף שבוע וכי בשבת אכל ארוחת צהריים עם משפחתו אצל אמו שחגגה את יום הולדתה.

תיאומי גרסות הנאשמים

12.יש לציין כי שינויי הגרסות אצל שני הנאשמים באשר למפגשם האחרון עם המנוח נעשו במסגרת הודעות שניתנו באותם מועדים, דבר המעלה חשד לתיאומי-גרסה ביניהם. מזכר משטרתי מיום 2.12.01 מעלה כי השניים הופגשו ברכב אחד בהיותם במעצר, ואגב חקירה, וניכרו סימנים לנסיונות תיאום גרסאות על ידם. כמו כן, מהודעת אשת הנאשם הנוסף עולה כי בהפגשה שביצעו החוקרים בינה לבין בעלה בהיותו במעצר, הוא הינחה אותה לומר לחוקרים כי היה בבית במשך כל יום ששי ושבת (הודעתה מיום 3.12.01 וכן מזכר משטרתי מאותו תאריך). בהודעה מאוחרת יותר שניתנה ביום 18.12.01 ולאחר שהונחתה, אמרה אשת הנאשם הנוסף כי בעלה התעורר בבית בשבת ב12:00- בצהריים. לעומת זאת, בטרם הונחתה כאמור, היא העידה עוד ב29.11.01- כי לפי זכרונה בילו בביתה המנוח, העורר והנאשם הנוסף בצהרי יום ו' וסעדו את לבם - דבר המתיישב עם אפשרות שלאחר מכן בשעות אחר הצהריים של אותו יום נסעו לדייג. היא חוזרת בעמ' 6 להודעתה מאותו יום על כך שראתה את המנוח בביתה בצהריים של יום ו' ואחר כך הלכו לדוג, ובעלה, הוא הנאשם הנוסף, חזר הביתה בשבת בבוקר.

שינויי הגרסות האמורים לגבי מוצאותם של הנאשמים בסוף השבוע בו נרצח המנוח מחלישים ביותר את טענת האליבי של העורר. כך הוא, ראשית, לגבי שנויי הגרסה שלו עצמו. כך הוא לגבי שנויי הגרסה של הנאשם הנוסף, ועל אחת כמה וכמה כך הוא, כאשר שנויי הגרסה של השניים מתבצעים באותם מועדים - דבר המצביע על תיאום עמדות ואינו עולה בקנה אחד עם מצג של חפות. מחלישה את האליבי גם עדותה המקורית של אשת הנאשם הנוסף המדברת בתחילה במפורש על היות השניים בדייג בסוף השבוע, והיא חוזרת בה מגרסה זו ואומרת שבעלה היה בבית בכל סוף השבוע הנדון לאחר, שאף לדבריה, הונחתה לומר כך על ידי בעלה. בצד נתונים אלה, המחלישים בהצטברותם את האליבי של הנאשמים באופן ניכר, ישנן אף ראיות ישירות המפריכות באורח חזיתי את האליבי שנטען והופכות אותו לאליבי כוזב.

ראיות ישירות המצביעות על כזב-האליבי

13.אלה הראיות העיקריות המצביעות על שקריות האליבי של הנאשמים:

א.איכון מכשיר הטלפון הנייד של העורר מצביע על כך כי לפחות בין השעה 21:44 של יום ו' ה- 21.9.01 ועד לשעה 8:43 של יום שבת למחרתו, לא היה העורר בכרמיאל אלא נמצא באיזור החולה (חוות דעת ע. ורנאי מחב' תקשורת "פרטנר", עמ' 3). גם איכון מכשירי הטלפון הניידים של הנאשם הנוסף ושל המנוח מלמדים כי השלושה היו באותם מועדים באותו איזור, הוא איזור הדייג בו נמצאה הגופה.

ב.אמו של הנאשם הנוסף העידה עדות ברורה כי באותו יום שבת הביאו לה שני הנאשמים דגים טריים ואמרו לה שהיו בדייג (הודעתה מיום 5.12.01 עמ' 3-4). היא מפרטת כי הם חזרו מהדייג, החליפו בגדים והגיעו אליה לארוחה ועמם דגים טריים מהדייג.

ג.מרישום שיחות נכנסות לטלפון הנייד של העורר עולה כי ביום ו' החל מהשעה 15:17 ועד לשעה 8:27 שלמחרת קיבל העורר מספר שיחות טלפון מאשתו, וזאת כאשר שהה מחוץ לכרמיאל. בפרק זמן שבו על פי דו"ח האיכון שהה מחוץ לכרמיאל, בוצעו כל 5 השיחות הנכנסות מהטלפון של אשת העורר. היא מסרה בהודעתה כי אינה יכולה לזכור את תוכן השיחות אבל אם התקשרה בשעות הערב לבעלה היה זה כדי לברר היכן הוא נמצא, ואם קיימה עמו שיחה בשעה 8:30 בבוקר הרי לדבריה, "בטוח שהייתי בעבודה והוא לא היה בבית. זאת אומרת, הוא היה בדיג והיה רק עם אנטולי (הנאשם הנוסף). כי בלעדיו הוא לא נוסע לדייג" (הודעה מיום 5.12.01, עמ' 1-2).

ד.עוד עולה מתוך הראיות כי באותו יום ששי, שילם המנוח בכרטיס אשראי 50 ש"ח עבור תידלוק מכוניתו של הנאשם הנוסף (הודעת הנאשם הנוסף מ- 15.10.01, עמ' 1, ותדפיס חיובי כרטיס האשראי של המנוח, וזכ"ד רס"ר משה כהן מ25.10.01-). ענין זה מתיישב גם הוא עם נסיעתם המשותפת של השלושה לאיזור הדייג ביום ו', ערב הרצח.

עד כאן לעיקרי הנתונים הראייתיים בתיק התביעה.

הערכת הראיות

ראיות נסיבתיות

14.המשקל המצטבר של המרכיבים הראייתיים שתוארו עונה, לדעתי, על דרישת קיומן של ראיות לכאורה לצורך מעצר. המדובר בתשלובת ראיות נסיבתיות המובילות, ולו לכאורה, לכך שהעורר והנאשם הנוסף יצאו עם המנוח ביום ו' ה- 21.9.01 לאיזור הדייג בסמוך למקום מציאת הגופה; והנאשמים שהו שם לפחות עד שעות הבוקר של יום שבת, בעוד הגופה נמצאה באותו איזור בשעה 10:15 באותו בוקר.

האינדיקציה להימצאותם המשותפת באיזור הדייג במועד הרלבנטי עולה ממקבץ ראיות ישירות ובהן - עדות אמו של הנאשם הנוסף, איכון מכשירי הטלפון, רישום השיחות הנכנסות לטלפון נייד של העורר, ועדותה של אשת העורר, תשלום ביום ו' על ידי המנוח עבור דלק לנסיעה במכונית הנאשם הנוסף, גרסתה המקורית של אשת הנאשם הנוסף על יציאת הנאשמים לדייג באותה שבת בטרם שינתה את גרסתה בעקבות הנחיית בעלה, נסיבות מציאת הגופה ולבושו של המנוח בבגדים המתאימים לדייג, מנהגם של השלושה לצאת לדייג לאותו איזור בסופי שבוע ועוד. לכל אלה יש להוסיף גם את מערכת היחסים הכספית-עיסקית המורכבת ששררה בין הנאשמים לבין המנוח, העשויה להצביע על מניע אפשרי למעשה הרצח. זהו מקבץ ראיות נסיבתיות, המעמיד תמונת הימצאות משותפת של הנאשמים והמנוח המתאימה ומשתלבת למקום ולזמן ביצוע הרצח.

הפרכת האליבי

15.לראיות הנסיבתיות הקיימות נוסף נדבך ראייתי מהותי שעניינו הפרכת האליבי שטענו לו הנאשמים, והעמדתו כאליבי כוזב בלא שנתלווה לו הסבר חלופי כלשהו לענין הימצאותם של הנאשמים בזירת הפשע במועד הרלבנטי. אליבי שהופרך בלא שניתן הסבר כלשהו על ידי הנאשמים להימצאותם עם המנוח במקום ובזמן בו בוצע הפשע מהווה תוספת ראייתית חשובה, שבהצטרפה למסכת הראיות הקיימת הופכת אותה למספיקה, ולו לכאורה, לצורך הרשעה. הפרכת האליבי בראיות ישירות כפי שהן מוצגות בתיק משמעותה היא כי הנאשמים משקרים בענין מהותי לאישום. שקר כזה מהווה סימן מפליל המצביע על קשר של הנאשם לארוע הפלילי ועל אשמתו. חזקת אשמה זו ניתנת לסתירה במתן הסבר אחר לאליבי הכוזב. משלא ניתן הסבר כאמור, הרי הפרכת אליבי והעמדתו כאליבי כוזב איננה רק מחזקת את "היש" הראייתי אלא גם מצטברת ונוספת כראייה עצמאית לראיות הקיימות האחרות, ויש בה כדי להכריע בדבר אשמת הנאשם אפילו לא היה בראיות האחרות די לביסוסה של הרשעה. אומר י. קדמי בספרו על הראיות , 1999, חלק שני, עמ' 623):

"ניתן לראות ב"הפרכת אליבי" גורם ראייתי עצמאי שכוחו עמו לא רק לחזק את משקלן ואמינותן של ראיות אחרות, אלא אף להוסיף את משקלו לכוחן הראייתי של הראיות האחרות, ולהביא בסופו של דבר להרשעה במקום שעל פי הראיות האחרות לבדן לא ניתן להגיע לתוצאה זו."

ראה גם ע"פ 517/86 ברוקס נ' מדינת ישראל , פד"י מג(3) 441, 451-2; ע"פ 70/87 דהן נ' מדינת ישראל , פד"י מא(3) 113, 122.

הדבר דומה מבחינות מסוימות למצב בו טוען נאשם כי לא היה במקום הפשע בעת שהתרחש, אך טביעות אצבעותיו נמצאות בזירת הארוע בלא שניתן הסבר מניח את הדעת לכך. המשקל הראייתי של טביעת האצבע הוא נכבד ונעוץ הן במיקומה המסבך של הראייה בזירת העבירה והן בהעדר הסבר מצד הנאשם שבכוחו להקים לפחות ספק שמא הוטבעה הטביעה בנסיבות שאינן עברייניות. מקום שהיה מיקום מסבך ולא ניתן הסבר כאמור, הרשיעה הפסיקה נאשם על פי טביעת אצבע גם כראייה יחידה. (ע"פ 517/86 ברוקס נ' מדינת ישראל , פד"י מג(3) 441, 448; ע"פ 16/82 מלכה נ' מדינת ישראל , פד"י לו(4) 309, 316).

בענייננו, מכלול הראיות הנסיבתיות, בתוספת הפרכת האליבי שטענו לו הנאשמים והעדר הסבר מצידם להמצאותם בזירת הרצח - כל אלה מובילים, על דרך הגיון החיים והשכל האנושי, למסקנה כי קיימת תשתית ראיות - ולו לכאורית - שגלום בה פוטנציאל להרשעתם. לאור האמור, נראה לי כי באה על סיפוקה דרישת קיומן של ראיות לכאורה כמתחייב מהחוק לצורך מעצרו של העורר בהליך זה.

לאור האמור, אינני רואה מנוס מאימוצה של קביעת בית המשפט המחוזי לפיה יש לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו, משקימת עילת מעצר בגין מסוכנותו. בנסיבות הענין, ובהינתן תשתית הראיות שהובאה, ומאחר שמדובר בעבירת רצח, קיים סיכון בהחלת חלופת מעצר בעניינו, בין בשל מסוכנותו ובין בשל חשש הימלטות וסיכון לשיבוש הליכי המשפט, תיאום גרסאות והדחת עדים שחלקם בני משפחה קרובים. לחשש השיבוש וההדחה יש אף עיגון בארועים שהתרחשו במהלך החקירה.

אחידות דין המעצר

16.עקרון שוויון נאשמים בפני הדין והאיסור על הפלייה ביניהם - מקום שאין ביניהם הבדלים של ממש - הינם עקרונות מוכרים ועומדים בבסיסו של הליך פלילי תקין שיש בו צדק והגינות (בש"פ 433/89 בומשטיין נ' מדינת ישראל, פד"י מד(1) 89). אני ערה לקושי העלול להיווצר בעקבות השוני בתוצאות הליך המעצר בין העורר לנאשם הנוסף, המואשמים שניהם במעורבות באותו ארוע פלילי ואשר מסכת הראיות לגביהם לכאורה זהה. (ב"ש 361/83

אלמלם נ' מדינת ישראל, פד"י לז(2) 381). אולם עקרון השוויון ואיסור על הפלייה בין נאשמים איננו עקרון-על שיש לו מעמד בכורה בכל מקרה, אלא שומה לאזנו כנגד שיקולים חשובים אחרים ולהעריך את משקלו בהתאם. כך למשל, כנגד העקרון שתכליתו להשוות את דינם של נאשמים עשוי לעמוד עקרון נגדי שעניינו הגנה על אינטרס בטחון הציבור והגנה על תקינותו של ההליך השיפוטי העשוי, בנסיבות מתאימות, לגבור על המגמה להשוות את דינם של נאשמים שעניינם דומה. אכן, לא אחת החליט בית משפט זה שלא לשחרר נאשם ממעצרו, על אף שנאשם השותף לו למעשה העבירה שוחרר, וזאת כאשר נמצא שאינטרס שלום הציבור ובטחונו מחייבים זאת (ב"ש 240/78 מדינת ישראל נ' אטאסמי , פד"י לב(3) 293; ב"ש 139/79 הררי נ' מדינת ישראל , פד"י לג(2) 614; ב"ש 298/80 מדינת ישראל נ' לוי , פד"י לה(1) 267; כן ראה בש"פ 2046/20 זינאד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

בענייננו, לאחר התלבטות, באתי לכלל דעה כי הבטחת אינטרס שלום הציבור והבטחת הסיכוי לנהל הליך משפטי תקין ללא שיבוש גוברים על עקרון השוויון בין הנאשמים בדין המעצר. השיקול העיקרי במעשה איזון זה קשור בעובדה כי מדובר באישום ברצח בכוונה תחילה שהיא העבירה החמורה מכל על ספר החוקים. אופיו של האישום בעבירת רצח, מסוכנותו של העורר כעולה מכלל הנסיבות, והחשש לפגיעה בהליך השיפוטי העלול להיגרם אם ישוחרר - אלה הכריעו את הכף. לאור זאת, אינטרס הציבור המחייב מעצרו של העורר גובר במקרה זה אף על השיקול המחייב כיבוד עקרון האחידות ושיוויון בין הנאשמים, אשר בתנאים ובנסיבות אחרות אפשר והיה מצדיק החלת חלופת מעצר לגביו.

לאור האמור, אני מחליטה לדחות את הערר, ולהותיר בעינה את החלטת בית המשפט המחוזי לפיה על העורר להיות מוחזק במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.