בש"פ 1126/99 בר - נוי שאול נ. מדינת ישראל

בקשה לפי תקנה 421 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: "התקנות"). בעקבות החלטת מזכירות בית המשפט העליון שלא לקבל לרישום "בקשה שונה ו/או בקשה שבכתב" שהגיש המבקש ביום 3.2.99.

1.בבקשה האמורה מציב המבקש שש חלופות שונות כהגדרתו. חלופות שמטרתן (לשיטת המבקש) "לסיים אחת ולתמיד ענין מדון אשר חוזר על עצמו מזה 9 שנים בענין מזונות בנות המבקש". חלופות אלו הן כינוס בית דין מיוחד - לפי תקנה 393 לתקנות; פתיחת הדיון בערעורים שהגיש המבקש בשעתו על פסקי דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (פסקי דין שניתנו בשנים 1991 ו1994-) - ערעורים שנמחקו או נדחו זה מכבר; הבהרת פסק דין שניתן על ידי בית משפט זה (ביום 18.9.97) ברע"א 4445/96; העברת הדיון בערעור שמבקש המבקש להגיש על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה מבית המשפט המחוזי בחיפה לבית משפט מחוזי אחר; "לנסות ולשכנע את בעלי הדין האחרים לפתור את הסוגיה על דרך הפשרה כדי לסיימה."

2.כאמור, סירבה מזכירות בית המשפט לקבל לרישום בקשה רבת ראשים זו. תמצית ההנמקה שניתנה למבקש היא זו: אין המבקש יכול לבקש נקיטת הליך לפני בית הדין המיוחד הואיל ולא יצאה עד כה החלטה מפורשת בבית המשפט המוסמך, לפיה נתעורר ספק באשר לקיומה או היעדרה של סמכות שיפוט; אין ניתן להגיש בקשות הנוגעות להליכים שנסתיימו זה מכבר, בהתעלם מן הדרך ומן המועדים הקבועים בדין; אין ניתן להגיש בקשה להעברת מקום דיון בהליך שטרם נפתח כלל; אין ניתן לבקש באיחור כה רב חידוש ערעור או תיקונו ואף לא תיקון פסק דין; אין ניתן לאגד הליכים שונים בטיבם ובעניינם בכריכה אחת; אין ניתן לבקש איחוד הליכים שלא בדרך של בקשה מנומקת.

3.דעת המבקש לא נחה מתשובה זו והוא מבקש להביא את בקשתו בפני שופט, בהתאם להוראות תקנה 421 לתקנות. המבקש, שאינו מיוצג, כורך בדרך הילוכו טיעונים מטיעונים שונים (משפטיים ועובדתיים כאחד). מקצתם נוגעים לעניינו ולהליך שבפני ומקצתם אינם קשורים לו כלל ועיקר. לאחר שבררתי, ככל שניתן, את המוץ מן התבן, הגעתי לכלל מסקנה שאכן בקשתו אינה ראוייה לרישום . ראשית: לענין צירוף הסעדים המבוקשים, בין כסעדים חלופיים ובין כסעדים מצטברים: אין המבקש יכול להתעלם מסדרי הדין ולכרוך מין בשאינו מינו רק מחמת זאת שכל טענותיו והשגותיו נוגעות למערכת יחסיו עם גרושתו ובנותיו. כל הליך וסדרי הדין הנוגעים לו. כל הליך ומסגרת הזמנים הנוגעת לו. באשר לסעדים עצמם: מטעמים שונים לא מיצה המבקש את הערעורים שהגיש בשעתו לבית משפט זה (הראשון שבהם, ע"א 2439/91, התבטל לבקשתו ביום 6.1.92 והשני, ע"א 2201/94, נדחה ביום 22.4.96, מחמת אי הפקדת ערבון). אין כל יסוד בדין לנסיונו לעורר ערעורים אלה כיום, בחלוף שנים. הוא הדין בבקשה למתן פסק דין הצהרתי או למתן הבהרות לפסק הדין ברע"א 4445/96, שניתן אף הוא לפני שנים. בית המשפט אינו מבהיר את פסקי דינו והחלטותיו. הדוגמאות אותם מביא המבקש לסתור אינן אלא חריג מיוחד (הנוגע לערכאות מסויימות ולהליכים מסויימים) המצביע על הכלל. אין גם יסוד לבקשה להקמת בית דין מיוחד. בית משפט זה שב וקבע, כי בקשה להקמת בית דין מיוחד תוגש אך על סמך החלטה שיפוטית של בית משפט או בית דין שנדרש לעניין - ולא על סמך בקשת מי מן הצדדים הנוגעים בדבר - או אף שניהם כאחד (וראו לאחרונה: ביד"מ 1919/98 בורוכוב נ' הראשון לציון , טרם פורסם). ההליך אליו מפנה המבקש בהקשר זה (בש"א 1421/97 טיבי נ' טיבי , לא פורסם) אינו ממין העניין, שכן הוא עוסק בסוגיה שונה בתכלית - ענין המסור להכרעת נשיא בית המשפט העליון לפי סעיף 55 רישא לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922. משנשללו כל ההליכים המהותיים אותם ביקש המבקש להגיש, מתייתרת ממילא בקשת המבקש, כי בית משפט זה (שאין בפניו כל הליך של ממש) ירכז את הדיון בענייני המבקש במטרה "לנסות ולשכנע את בעלי הדין האחרים".

4.נותר רק עניין הבקשה להעברת מקום דיון. בעניין זה חלה התפתחות מסויימת מאז פנה המבקש לראשונה למזכירות (ב3.2.99-) ועד שהובא הערעור בפני. בינתיים הגיש המבקש את ההליך, שאת העברתו הוא מבקש, אולם נענה על ידי המזכירות (ביום 4.3.99) כי בכך לא סגי: שכן שומה עליו לערוך את בקשתו כדין, לשלם את אגרת ההליך או לבקש פטור מאגרה, בדרך הקבועה בתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מענה זה, בדין יסודו ולא מצאתי מקום לשנות ממנו.

סיכומו של דבר, לא מצאתי לנכון לשנות מעמדת המזכירות. המבקש, שגרם טרחה של ממש למזכירות ולבית המשפט בהתעלמותו מסדרי הדין ובכריכתם הגורפת של עניינים ונושאים רבים, ישלם, בהתאם להוראות תקנה 514 לתקנות, הוצאות לאוצר המדינה בסך של 1,500 ש"ח.