בש"פ 1127/15 מיכאל דבש נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בעמ"ת 43707-01-15 (שניתנה על-ידי כב' השופטת מ' ברק נבו ), מיום 27.1.2015, בגדרה נדחה עררו של המבקש על החלטתו של בית משפט השלום בפתח תקווה, במ"ת 38008-09-14 (שניתנה על-ידי כב' השופט א' נוריאלי ), מיום 4.1.2015.

רקע והליכים קודמים

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו את העבירות הבאות: התפרצות למקום מגורים, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין ); גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין; החזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין; איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; ותקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין.

מעובדות כתב האישום עולה, כי ביום 14.9.2014, סמוך לשעה 05:00,

התפרץ המבקש, כאשר כובע קסקט לראשו, גרביון על פניו וגרביים על ידיו, לבית מגורים, בכך שפתח את חלון הסלון ונכנס לבית. משיצא בעל הדירה (להלן: המתלונן ) מחדרו, קפץ עליו המבקש, כאשר הוא מניף סכין בידו הימנית. בתגובה, אחז המתלונן בידו של המבקש, וחילץ את הסכין מידו. עוד נטען, כי המבקש דחף את המתלונן, צעק עליו, השתולל, וגרם למתלונן לסימנים אדומים ביד ובחזה. בסופו של דבר, גנב המבקש שני שעונים, וארנק שבתוכו כרטיס אשראי ו-444 ₪, השייכים לבנו של המתלונן.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה לבית משפט השלום בפתח תקווה, בקשה לעצור את המבקש עד לתום ההליכים במשפטו. בבקשתה טענה המשיבה, כי ברשותה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המבקש, ובכלל זאת: עדות המתלונן; עדות בנו של המתלונן; צילום הסכין בה השתמש המבקש; ועוד. אשר לעילת המעצר, נטען כי קמה נגד המבקש עילת מסוכנות סטטוטורית, מכוח

סעיף 21(א)(1)(ב) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) , התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). עוד טענה המשיבה, כי נוכח עברו הפלילי המכביד של המבקש, ולאור העובדה כי העבירות מושא כתב האישום בוצעו באישון לילה, תוך שימוש בסכין וגרימת חבלות של ממש למתלונן, אין כל חלופה שיש בה כדי להבטיח את מטרת המעצר, ועל כן יש להורות על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים במשפטו.

בדיון שהתקיים בפני כב' השופט ד' חסדאי , הסכים בא-כוח המבקש כי ברשות המאשימה ראיות לכאורה להוכחת האשמה, ובית המשפט קבע, בהחלטתו מיום 10.11.2014, כי קיימת עילת מעצר נוכח מסוכנותו של המבקש, וזאת בשים לב לשימוש שנעשה בסכין, לאיומים שהשמיע המבקש, ולעברו הפלילי המכביד בתחום עבירות הרכוש. במועד זה, הורה כב' השופט

ד' חסדאי על עריכת תסקיר מטעם שירות המבחן, בעניינו של המבקש, אשר יבחן את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר.

בתסקיר שהתקבל בעניינו של המבקש, ציין שירות המבחן, כי להערכתו רמת הסיכון להישנות התנהגות פוגענית מצידו של המבקש הינה בינונית, וזאת בהתבסס על מאפייני אישיותו; עברו הפלילי המכביד; קיומן של מערכות תמיכה חלשות בחייו; רגרסיה התמכרותית, והתעצמותה של הרגרסיה נוכח משבר משפחתי שחווה המבקש; חוסר יכולת לשמר הישגים שיקומיים; והיעדר שיתוף פעולה עם גורמי הטיפול. לצד זאת, הדגיש שירות המבחן את הירתמות משפחתו של המבקש לסייע לו במשבר המעצר. עוד צויין בתסקיר, כי "ספק באם יש [ למבקש ] יכולת להתגייס במצבו המשברי הנוכחי ולנוכח מצבו הרפואי" . לפיכך, ביקש שירות המבחן דחייה קצרה לשם קבלת מידע באשר לאפשרויות טיפול עבור המבקש, ובכלל זאת, לטיפול באמצעות סבוטקס.

4.

ביום 8.12.2014, התקיים דיון ממושך בעניינו של המבקש בפני כב' השופטת מ' גרינברג . בהחלטה מנומקת נקבע, כי "קמה בעניינו של המשיב [המבקש ] עילת מעצר של מסוכנות בעצימות גבוהה" . חרף קביעה זו, נדחה הדיון פעם נוספת, וזאת לשם קבלת תסקיר משלים בעניינו של המבקש.

בתסקיר המשלים שהוגש, שירות המבחן שב והעריך, כי הסיכוי להישנות התנהגות פוגענית מצידו של המבקש הוא בינוני. עם זאת, ציין שירות המבחן, כי השתלבותו המחודשת של המבקש

בטיפול בתחליפי סם ב "מרפאת נס", עשויה להפחית את הסיכון הנשקף ממנו. בנוסף, התרשם שירות המבחן, כי המבקש סיגל לעצמו במהלך הטיפול בקהילה הטיפולית, יכולות ומיומנויות אשר עשויים לסייע לו בהפחתת הסיכון להישנותה של התנהגות עבריינית מצידו. לאחר זאת, עמד שירות המבחן על רצונו של המבקש להמשיך בהליך השיקום בו החל בחודש נובמבר 2012, וכן התייחס להירתמותן של אישתו ואחותו של המבקש ללוות אותו לכל טיפול אשר יידרש. לפיכך, ובשים לב להידרדרות במצבו הרפואי של המבקש אשר חלה "כפי הנראה" עקב שהייתו במעצר, המליץ שירות המבחן על שחרורו של המבקש למעצר בית מלא, תחת איזוק אלקטרוני, בפיקוח אישתו ואחותו. לצד זאת, הומלץ על פתיחת חלונות יציאה לכל טיפול אליו יידרש המבקש, והעמדתו של המבקש בפיקוח מעצר של שירות המבחן.

5.

ביום 4.1.2015 , התקיים דיון נוסף בעניינו של המבקש, והפעם בפני כב' השופט א' נוריאלי . לאחר שמיעת טענות הצדדים, ועיון במסמכים הרפואיים שהוגשו בעניינו של המבקש, קבע בית המשפט, כי "בחנתי את המלצת שירות המבחן ואינני סבור כי יכולה חלופת מעצר, זו או אחרת, לסכון, בעניינו של המשיב [המבקש] [...] לאחר שבחנתי את כתב האישום, שלושת התסקירים, ועברו הפלילי, הנני סבור כי המסוכנות הנשקפת מהמשיב [המבקש ] רבה. מסוכנות זו נלמדת ממעשיו, ומקבלת משנה תוקף לנוכח הרשעותיו הקודמות ". לאחר זאת, דחה בית משפט את טענת הסנגורית, לפיה יש להחיל על המבקש את הלכת סוויסה (בש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סוויסה (21.3.2011)) וקבע, כי " בנסיבות העניין לא הוכחו התנאים שנקבעו בהלכת סוויסה, לנקיטת הליך גמילה בשלב המעצר ". לפיכך, הורה בית משפט השלום על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.

6.

ביום 27.1.2015, דחה בית המשפט המחוזי את עררו של המבקש, על החלטת בית משפט השלום מיום 4.1.2015. בהחלטתו, עמד בית המשפט המחוזי על המסוכנות הרבה הנשקפת מן העורר, שעה " שלא נרתע מלהתנפל על המתלונן, אשר לביתו פרץ, ולפגוע בו, והכל כאשר הוא ממתין לגזר דין בתיק אחר בו ביקש לדחות את מועד הטיעונים לעונש על מנת לבחון בתסקיר נוסף אפשרות להשתלב בטיפול ". גם לאחר שנשקלה ההחמרה הנוספת במצבו הבריאותי של המבקש, קבע בית המשפט המחוזי " שאף לאחר שהחמיר [ המצב הרפואי ], לא יכול להצדיק שחרור לחלופה, מקום בו המסקנה היא שהחלופה לא תאיין את מסוכנותו [של המבקש]".

טענות המבקש בבקשה לרשות ערר

7.

המבקש הגיש בקשת רשות ערר על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, היא הבקשה שלפניי. טענתו המרכזית של המבקש היא כי שגה בית המשפט המחוזי, שעה שקבע כי אין בהחמרה הנוספת שחלה במצבו הבריאותי של המבקש, כדי להצדיק את שחרורו לחלופת מעצר. נטען, בהקשר זה, כי " המבקש אינו יכול ללכת ומכאן חייב להיעזר בכיסא גלגלים – ברי כי רמת המסוכנות הנשקפת מאדם אשר אינו יכול ללכת ומתנייד בעזרת כיסא גלגלים - מצטמצמת משמעותית ". לפיכך, מתבקש בית משפט זה ליתן רשות לערור לקבל את המלצת שירות המבחן ולהורות על שחרורו של המבקש למעצר בית בתנאים מגבילים.

תגובת המדינה לבקשה לרשות ערר

8.

לגישת המשיבה, יש לדחות את בקשת רשות הערר, שכן טענותיו של המבקש מתייחסות לעניינו הפרטי, ובכלל זה, לשאלת מצבו הבריאותי של המבקש. לפיכך, נטען, כי הבקשה אינה מעוררת כל שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים עצמם. המשיבה הוסיפה וטענה, כי מבירור שערכה עולה, כי להערכת גורמי הרפואה בשב"ס, המבקש אינו זקוק לכיסא גלגלים באופן קבוע, וכי לא קיימת המלצה רפואית בעניינו, האוסרת דריכה על הרגל. בנסיבות אלו, סבורה המשיבה כי אין בנתונים שהעלה המבקש בבקשתו כדי לאשש את טענתו, לפיה רמת המסוכנות הנשקפת ממנו פחתה. עוד נטען, כי עברו הפלילי המכביד של המבקש, לצד העובדה כי הוא ביצע את המעשים, מושא כתב האישום הנוכחי, כאשר תלויים ועומדים נגדו מאסרים על תנאי ברי הפעלה, וכן כתב אישום נוסף בגין ביצוע עבירות דומות, מעידים על מסוכנותו הרבה של המבקש, ומצדיקים את מעצרו עד לתום ההליכים נגדו. לצד זאת, ציינה המשיבה, כי " ככל שבידי המבקש תהיה חוות דעת מפורטת אשר מבהירה את מידת ההחמרה ומידת המוגבלות שלו, הדלת פתוחה בפניו להגיש בקשה לעיון חוזר לבית משפט השלום. זאת, מבלי להביע הסכמה כלשהי לטענותיו של המבקש ".

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, שכן היא אינה עומדת באמות המידה הנדרשות לדיון " בגלגול שלישי ".

10.

בפסיקתו של בית משפט נקבע, כי רשות לערור על החלטה לפי סעיף 53(א1)(א) לחוק המעצרים, תינתן רק באותם מקרים מיוחדים, בהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית או סוגיה ציבורית נכבדה, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (ראו, בש"פ 1152/15

קזאז נ' מדינת ישראל (4.3.2015); בש"פ 2809/14 בזק נ' מדינת ישראל (14.4.2014); בש"פ 3334/13 ישראלוב נ' מדינת ישראל (9.5.2013)). אינני סבור כי הבקשה דנן עונה על העילות שנקבעו למתן רשות ערר, ומסיבה זו בלבד יש לדחות את הבקשה.

11.

למעלה מן הצורך, ייאמר בקצרה, כי גם לגופו של עניין, אין בטענותיו של המבקש כדי להצדיק היעתרות לבקשתו. בית המשפט המחוזי, אשר דחה את עררו של המבקש, נתן את דעתו, בין היתר, גם למצבו הרפואי של המבקש, כעולה מן המסמך הרפואי אשר הוגש בעניינו. השופטת מ' ברק נבו הדגישה בהחלטתה, כי מצבו הבריאותי של המבקש, "אף לאחר שהחמיר, לא יכול להצדיק שחרור לחלופה, מקום בו המסקנה היא שחלופה לא תאיין את מסוכנותו [של המבקש]". יצויין, כי גם במסגרת בקשה זו, הגיש המבקש את אותו מסמך רפואי, אשר אין בו פרטים לעניין ההחמרה במצבו הרפואי

ומידת המוגבלות של המבקש, ביחס למצבו מחודש ספטמבר 2014.

סבורני, כי לא נפל כל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי עת דחה את הערר, והורה כי המבקש ימשיך לשהות במעצר עד לתום ההליכים נגדו, שכן גם אם חלה החמרה מסויימת במצבו הבריאותי של המבקש, ואינני קובע מסמרות בעניין זה, יש להעניק משקל גבוה למסוכנות הנשקפת מן המבקש, נוכח נטייתו ההתמכרותית; עברו הפלילי המכביד;

וביצוע המעשים מושא כתב האישום הנוכחי, כאשר תלויים ועומדים נגדו מאסרים על תנאי, ברי הפעלה, שהושתו עליו בגין ביצוע עבירות דומות.

12.

בנסיבות אלה, לא מצאתי כי קיימת עילה כלשהי להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, וגם מסיבה זו יש לדחות את הערר.

13.

לאור האמור, הבקשה נדחית בזאת.