בש"פ 1131/99 קובי חסון נ. מדינת ישראל

1.לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו, בב"ש 90171/99, מפי השופט ע' דוויק, לפיה נעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

2.ביום 21.1.99 הוגש כנגד העורר וכנגד 3 נאשמים נוספים כתב אישום בת"פ 40034/99 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בכתב האישום מיוחסות לנאשם שלוש עבירות של סחיטה באיומים, עבירות לפי סעיף 428 לחוק העונשין, תשל"ז1977-. על פי הנטען בכתב האישום, בארוע הראשון, איים נאשם מס' 1 (אחד הנאשמים הנוספים בכתב האישום), בשמו של העורר ובנוכחותו, על המתלונן כי ישלם לעורר כסף בשל כך שהלשין לאשתו של העורר כי העורר מנהל רומן, שאם לא כן יבולע לו.

3.כשבוע לאחר מכן ארע הארוע השני. על פי הנטען, זימן נאשם מס' 3 (אחד הנאשמים הנוספים בכתב האישום) את המתלונן לביתו ודרש ממנו לתת לו הלוואה תוך איום באולר. כאשר פנה המתלונן אל העורר ושאלו מדוע הפנה אליו את נאשם מס' 3 הציע העורר, על פי הנטען, "להוריד אותו ממנו" בתמורה לתשלום כסף.

4.על פי כתב האישום, מתייחס האישום השלישי לנוהגו של העורר באותה תקופה לאלץ את המתלונן לערוך עבורו קניות שבועיות תוך שימוש באיומים.

5.עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו בקשה למעצרם עד תום ההליכים של העורר ושל שני נאשמים נוספים (עניינו של הנאשם הרביעי נדון בהחלטה נפרדת). בית המשפט קבע כי יש לעצור את העורר ואת נאשם מס' 3 עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. עוד קבע בית המשפט כי נאשם מס' 4 יושם במעצר בית במגבלות שפורטו בהחלטה. בהחלטתו הנפרדת לענין הנאשם מס' 1 החליט בית המשפט על מעצר בית מלא בתנאים מגבילים.

6.בית המשפט קמא בחן את התשתית הראייתית ומצא כי קיימת תשתית ראייתית מספקת לכל אחד מן האישומים. אשר לאישום הראשון, בית המשפט התייחס לעדותו המוקלטת של המתלונן כראיה לכאורה, אליה מתווספות הודאתו של נאשם מס' 1 כי הכה את המתלונן על מנת לקבל כספים ולהעבירם לעורר ואף העורר עצמו הודה כי סטר לנאשם וכי למחרת קיבל מנאשם מס' 1 כספים שהועברו מהמתלונן. בית המשפט קבע, כי די בראיות לכאורה אלו לגבי האישום הראשון.

7.בעניין האישום השני נסמך בית המשפט על עדותו של המתלונן. בא כוחו של העורר ניסה לתת לדברים אלו הסבר כי המדובר בסכסוך עצמאי בין המתלוננן לבין נאשם מס' 3, אולם לדעת בית המשפט לא היה בהסבריו של העורר כדי למחוק את הספק כי אין מדובר בסכסוך עצמאי כאמור, וכי לעורר היה יד בדבר. לפיכך קיימות ראיות לכאורה המספקות לצורך מעצר עד תום ההליכים.

8.גם באישום השלישי התבסס בית המשפט על עדותו של המתלונן, כשאליה מתווספות הודאותיהם של העורר ושל נאשם מס' 1, ואשר לפחות לכאורה, תומכות בעדותו של המתלונן ומקימות תשתית ראייתית מספקת לצורך מעצר עד תום ההליכים.

9.לאור מסקנותיו אלו מתייחס בית המשפט לעילת המסוכנות שבבסיס בקשת המשיבה כי העורר ייעצר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט אומר:

"אציין כי ככלל עבירת סחיטה בכוח ובאיומים הינה מעצם טיבו של המעשה עבירה המלמדת על מסוכנות העבריין. ההיטפלות לחלש, לתמים, והניסיון לחלץ ממנו כספים על-ידי הטלת מורא בלבו ופגיעה פיזית הינה מעשה ניקלה וחמור, קל וחומר עת המעשה חוזר על עצמו והשמועה כי מאדם מסוים ניתן לסחוט בנקל - מופצת ומושכת אליו סוחטים נוספים. לדעתי מי שמעורב במעשים כאלה יש לראות בו את אותה מסוכנות בה מדבר סעיף 21(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996-. עוד ברור כי במקום שבמעשה מעורבת אלימות חמורה ואיום בנשק קר ... קמה עילת מעצר נוספת מכוח מסוכנות סטטוטורית עפ"י סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק באמור."

10.יצוין כי לעורר עבר פלילי מכביד בעבירות רכוש, אלימות, וארבע הרשעות בסחר בסמים מסוכנים. בגין עבירות אלו נגזר עליו עונש מאסר על תנאי, ועונש של 40 חודשי מאסר בפועל. בנוסף, העורר אף הורשע בבריחה ממשמורת חוקית שעליה נגזר עליו חודש מאסר.

11.בפני התרכז ב"כ העורר בטענת אפליה בהתייחסו לשחרורם של שנים מן הנאשמים הנוספים בכתב האישום (נאשמים 1 ו4-). ב"כ העורר טען כי על פי כתב התביעה גם נאשמים אלו איימו על המתלונן ואיומיהם היו ישירים, להבדיל מאיומיו של העורר. זאת ועוד, גם לנאשם מס' 1 ולנאשם מס' 4 יש הרשעות קודמות באיומים, בעבירות רכוש ובעבירות אלימות. למרות זאת נמנע בית המשפט מלהרשיעו.

12.בית המשפט קמא, בהחליטו שלא לעצור את נאשמים מס' 1 ו4- נתן את דעתו על מעמדם של נאשמים אלה. הוא איבחן את עניינם מעניינו של העורר שלפנינו. לגבי נאשם מס' 4 אומר בית המשפט כי חלקו בכתב האישום קטן, סכומי הכסף שסחט היו קטנים, והוא נמנע מאיומים מפורשים או מרומזים. לפיכך די היה בחלופת מעצר כדי למנוע את מסוכנותו. לגבי נאשם מס' 1 קבע בית המשפט כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר, שכן הנאשם טרם ריצה כל תקופת מאסר בפועל והרשעתו האחרונה היתה לפני כשלוש שנים. עוד ציין בית המשפט קמא כי הנאשם (מס' 1) נמצא בתהליכי גמילה מסמים.

13.אכן, עקרון השוויון הינו עקרון חשוב ויסודי בשיטת המשפט בישראל, והוא חל, כפי שנפסק על ידי בית משפט זה, עקרונית, גם בסוגית מעצר נאשמים עד תום ההליכים. עם זאת, כפי שנאמר מפי כבוד השופט ג' בך בב"ש 361/83 אלמלם נ' מדינת ישראל פ"ד לז(2)381, שצוטט על ידי ב"כ העורר (בעמ' 385):

"כאשר החליט בית המשפט לשחרר בערבות נאשם אחד או חלק מהנאשמים בתוך קבוצה של נאשמים בתיק מסוים, והתביעה לא ערערה על החלטה זו, וכאשר אין הבדל משמעותי בין הנאשמים ששוחררו לבין יתר הנאשמים בכל הנסיבות הרלוונאטיות לשאלת המעצר, ... כי אז יש להעדיף את שיקול 'השוויון בפני החוק' ולהיעתר גם לבקשות יתר הנאשמים..."

(ההדגשות שלי - י"א).

14.במקרה שלפני, מצא בית המשפט המחוזי כי יש הבדל בין העורר לחבריו לכתב האישום בעניין של מעצר עד תום ההליכים. ואמנם, מן הראיות לכאורה עולה כי העורר היה הגורם היוזם והמנחה במעשי העבירה. גם אם בחלק מהאישומים המיוחסים לעורר לא ביצע העורר בעצמו את פעולת האיום הרי שהוא היה, על פי ההודעות, היוזם של ארועי הסחיטה השונים. זאת ועוד, בניגוד ליתר הנאשמים, שהואשמו כל אחד בארוע אחד, מייחס כתב האישום לעורר מספר מקרים של סחיטה. לכך יש להוסיף את מסוכנותו של העורר כפי שפורטה בפסק דינו של כבוד השופט ע' דוויק. העורר בעל עבר פלילי מכביד, כולל הרשעה בעבירה של בריחה ממשמורת. לנוכח עברו זה אין להסתפק בחלופת מעצר כי לא די בה כדי למנוע את מסוכנותו של העורר לציבור.

15.נמצא כי לא זו בלבד שקיים שוני בין הנאשמים באשר לחלקם בביצוע העבירה, אלא גם מידת המסוכנות של העורר שונה. המסוכנות מהווה אינטרס ציבורי מהותי בסוגיה הנדונה (ראה בש"פ 361/83 אלמלם נ' מדינת ישראל

פ"ד לז(2) 381, 385, בש"פ 1149/91 מדינת ישראל נ' פנחס בן עמרם

פ"ד מה(2)611, 615, בש"פ 4345/90 יוסף הררי נ' מדינת ישראל

פ"ד מד(4)830, 835).

לאור נסיבות אלה, הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

הערר נדחה.