בש"פ 9095/03 שמואל אבו חצירא נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, (כב' השופט ח' כבוב), (להלן: בית משפט קמא) מיום 30.09.03 שניתנה בתיק ב.ש. 92417/03 ואשר על פיה נדחה ערר על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו, (כב' השופטת ר' גרינברג), מיום 29.07.03 שניתנה בתיק ב.ש. 3065/03 ואשר על פיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

כנגד העורר ועוד שני נאשמים נוספים הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בתל אביב-יפו, המייחס לו חמישה אישומים שונים בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, זיוף בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזוייף, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות והונאה בכרטיסי חיוב בנסיבות מחמירות.

על פי הנטען בכתב האישום העורר והנאשם מס' 2 שבכתב האישום היו שותפים לקשר שתכליתו משיכת כספים במרמה וביצוע רכישות במרמה, באמצעות כרטיסי אשראי מזוייפים, בסכומי כסף ניכרים. כך, על-פי האישום השני סך שווי הרכישות שבוצעו הסתכם בכ- 67,910 ש"ח, על-פי האישום השלישי סך שווי משיכות הכספים שבוצעו הסתכם בכ- 24,550 ש"ח, על-פי האישום הרביעי סך שווי הרכישות הסתכם בכ- 27,515 ש"ח, על-פי האישום החמישי סך שווי הרכישות שבוצעו הסתכם בכ- 13,733 ש"ח. העורר והנאשם מס' 2 עשו שימוש רב-ההיקף הנ"ל בכרטיסי האשראי המזוייפים, כאשר הזיוף נעשה על-ידי קידוד האיפיונים המגנטיים של הכרטיסים המקוריים, וכן תוך שימוש בקוד הסודי האישי של בעלי הכרטיסים. המעשים המיוחסים לעורר ולנאשם מס' 2 חושפים שיטה מתוחכמת, מסועפת ורבת תעוזה לזיוף כרטיסי האשראי ושימוש בהם בהיקפים ניכרים למדי כפי שפורט לעיל.

ומכאן הערר שבפני.

בא-כוח העורר טען כי אין בראיות כפי שהן מצויות בתיק החקירה, כדי לבסס תשתית ראייתית לכאורה להרשעת העורר בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, בשים-לב לכך כי בסיס האישום נשען ככול שהוא מתייחס לקשירת קשר לזיוף כרטיסי האשראי, על השערות, סברות והנחות, וזאת בהעדר כל ראיה חפצית, או ראיה ישירה או עקיפה כלשהי, שיש בה לאשש הטיעון ביחס למעשה הזיוף של כרטיסי האשראי וממילא טענת קשירת הקשר, בקשר למעשה הזיוף. לחלופין, טען בא-כוח העורר כי גם אם ימצא קיומן של ראיות לכאורה, עדיין היה מקום לבחון חלופת מעצר, כי המקרה דנן אינו מקים עילת מעצר סטטוטורית, היות והמדובר בעבירות רכוש גרידא. עוד טען בא-כוח העורר כי טעה בית משפט קמא, שלא נתן משקל ראוי לעובדה כי העורר עד היום לא ריצה עונש מאסר בפועל, וכי מעולם לא היה במעצר עובר למעצרו נשוא ערר זה, וכי לא נתן משקל למצבו הבריאותי הקשה של העורר. כמו כן, בא-כוח העורר טען כי בית משפט קמא, לא נתן דעתו לטענת הפלייתו של העורר ביחס לנאשם מס' 3 שבכתב האישום, אשר שוחרר בתנאי ערובה בטרם הגשת כתב האישום.

לעומתו, טענה באת-כוח המשיבה כי יש לדחות את הערר. לטענתה שתי הערכאות הקודמות נתנו החלטות מנומקות ומבוססות היטב לאחר שבחנו את כל חומר הראיות שהוצג לפניהן והתייחסו לכל טענה שהועלתה על ידי בא-כוחו של העורר, ובסופו של יום, הגיעו למסקנה חד-משמעית לגבי קיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר, ודחיית האשפרות לשחררו לחלופת מעצר בנסיבות המקרה דנן.

לאחר שעיינתי בהחלטתו של בית משפט קמא ובתיק החקירה שהוצג בפני, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים, דעתי כדעת שתי הערכאות הקודמות.

באשר לשאלת קיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר, לא מצאתי מקום להתערב במסקנותיו של בית משפט קמא. ממצאי תצפיות ועיקובים מצולמים אחר העורר, נתונים מוצלבים מחברות האשראי אודות ביצוע העסקאות, המצאות צג טלוויזיה ברכבו של העורר, המסוגל לקלוט את המידע מהמשדר המיוחד שבו ניתן היה לכאורה להשתמש לצורך הזיוף, ואשר נתפס אצל הנאשם מס' 2 שבכתב האישום, בדיקה מדגמית של שוברי האשראי, בה נפלו כ-30 שוברים, אשר לפי חוות דעת מז"פ, כתב היד שבהם זהה לכתב ידו של העורר, בהתחשב בסירובו של העורר למסור דוגמאות של כתב ידו, קיומו של מזכר בתיק החקירה, לפיו העורר התרברב כי כשנודע לו על העיקוב מפי מי מיודעיו, דאג להתפטר מראיות מפלילות - בכל אלה יש כדי להקים תשתית ראייתית המהווה פוטנציאל ראייתי להרשעה בעתיד (ראה בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פד"י נ(2), 133, בעמ' 146).

לעניין עילת המעצר, טענתו של בא-כוח העורר, לפיה לא קיימת עילת מעצר, משום שהמדובר בעבירות רכוש גרידא, אינה מקובלת עלי. כפי שנפסק בבש"פ 5431/98 רוסלן פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4), 268:

"... ניתן לקבוע כי עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את בטחון האדם ואת בטחון הציבור. לפיכך, אין לשלול קיומה של עילת מעצר בכל מקרה של עבירות המבוצעות נגד הרכוש, ויש לבחון את מכלול הנסיבות כדי לקבוע אם נתקיימה עילת מעצר, היינו – לבחון אם נשקף מן העבריין אשר לו מיוחסת העבירה סיכון לבטחון במשמעותו האמורה".

במקרה שבפני, מעשיו של העורר, המיוחסים לו בכתב האישום, מקימים נגדו עילת מעצר של מסוכנות לבטחון הציבור, במובן של סיכון לרכוש הציבור, וזאת נוכח ההיקף, השיטתיות והתחכום שבביצוע העבירות. לדידי, עילת מעצר נוספת אשר קמה כנגד העורר הינה שיבוש מהלכי המשפט. קיים חשש ממשי כי העורר, אם ישוחרר, ינסה להעלים ראיות הקשורות לעבירות שביצע, כמובן, בשלב זה לכאורה, וזאת בהתחשב בעובדה כי טרם נתפסו ראיות מהותיות הקשורות לעצם שיטת זיוף כרטיסי האשראי, והחוקרים עד היום אינם יודעים לפענח את השיטה שבה פעל העורר.

באשר לחלופת מעצר, לא אוכל להיענות לבקשת העורר להשתחרר לחלופת מעצר נוכח מסוכנותו לציבור. שחרורו אינו כרוך רק בחשש כי הוא עלול לחזור על מעשי המרמה ולסכן את בטחון רכושו של הציבור אלא הוא עלול גם לשבש מהלכי חקירה שטרם הגיעו לשלב של מיצוי (ראה בש"פ 2181/03 חנוכה נ' מדינת ישראל , תק-על 2003(1), 423). יש להוסיף כי לעורר 7 הרשעות קודמות, רובן בעבירות רכוש, אותן צבר בין השנים 1997-99, ועד כה לא נדון למאסר ובתי משפט הסתפקו בהטלת עונשי מאסר מותנים וקנסות. כמו כן, נתתי את דעתי לעניין מצבו הבריאותי של העורר הסובל מ 100% נכות, אך תמים דעים אני עם מסקנתו של בית המשפט השלום כי המצב הבריאותי לא הטריד את העורר בכל הנוגע לביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום הנוכחי.

באשר לטענת האפליה, לפיה נאשם מס' 3 שבכתב האישום, שוחרר בטרם הגשת כתב האישום, דינה להידחות. אכן העיקרון לפיו אין להפלות בין הנאשמים בהליך פלילי לעניין המעצר, בהעדר טעמים המצדיקים הבחנה ביניהם, עיקרון חשוב הוא היונק את כוחו מעיקרון השוויון, האוסר על אפליה בין שווים (ראה בש"פ 345/89 מסיקה נ' מדינת ישראל , פ"ד מג(2) 723), אך במקרה שבפני לא מדובר בין שווים, היות וקיים שוני מהותי בין העורר לנאשם מס' 3 באשר לחלקם בביצוע העבירות המיוחסות להם בכתב האישום. מן הראיות לכאורה עולה, כי העורר היה פעיל ומעורב בצורה הרבה יותר משמעותית במעשי המרמה והזיוף המפורטים בכתב האישום לעומת הנאשם מס' 3. אי לכך ההבדל הנ"ל בין העורר לנאשם מס' 3 שומט את הקרקע לטענת האפליה. (ראה בש"פ 1131/99 חסון נ' מדינת ישראל , תק-על 99(1), 865).

בנסיבות העניין, נוכח מסוכנותו של העורר וכדי למנוע שיבוש הליכי משפט וחקירה, אין מנוס ממעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

על יסוד האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.