בש"פ 11404/03 אבו סבית יונס נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום, המייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע עוון ופשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1)+(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק ); גניבה, עבירה לפי סעיף 284 לחוק; ניסיון גניבה, עבירה לפי סעיף 384+ 25 לחוק; שוד, עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק; פריצה לרכב, עבירה לפי סעיף 413ו סיפא לחוק; וגניבה מרכב, עבירה לפי סעיף 413ד(א) לחוק.

כתב האישום מייחס לעורר שני אישומים. על פי הנטען באישום הראשון, עובר לחודש ספטמבר 2003 קשר העורר קשר עם אחרים, שזהותם אינה ידועה (להלן: השותפים ), לגנוב ולשדוד דוכן לממכר בגדים בשוק בבאר-שבע, בבעלותו של המתלונן. עוד נטען כי במהלך ספטמבר עד נובמבר 2003 הגיעו העורר ושותפיו פעמים רבות לדוכנו של המתלונן ובנוכחותו נטלו פריטים שונים מסחורתו ללא הסכמתו. כן נטען כי באחת הפעמים שהגיעו לדוכן העורר ושותפיו, בתחילת נובמבר 2003, פקעה סבלנותו של המתלונן והוא דרש מהם שיפסיקו, ובתגובה איים עליו אחד משותפיו של העורר. כמו כן נטען כי ביום 13.11.03 הגיעו שוב העורר ושותפיו לדוכן המתלונן ובאיומי סכינים לקחו פריטים שונים מסחורתו, וכן כי כאשר ניסה המתלונן לרדוף אחריהם תקפו אותו והשליכו עליו ארגזים. על פי הנטען באישום השני, ביום 17.11.03 התפרצו העורר ואדם נוסף, שזהותו אינה ידועה, למשאית שחנתה בחניון השוק וגנבו מתוכה שני משקלים בשווי של כ- 3,000 ש"ח.

עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים במשפטו. ביום 14.12.03 החליט בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט י' אלון) להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו קבע בית המשפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר ביחס לשני האישומים. כמו כן קבע בית המשפט כי נוכח טיב המעשים המיוחסים לעורר, ההתמדה בה ביצע את מעשיו עם חבורתו, העובדה שחזר עליהם מספר רב של פעמים, והפחד שמבטא המתלונן מהעורר, כל אלה מקימים עילת מעצר הנדרשת להגנת הציבור והמתלונן מפני העורר. עוד קבע בית המשפט קמא כי אין בחלופת המעצר שהציע בא-כוח העורר כדי להפיג את מסוכנותו. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי. הערר מופנה הן כנגד קביעתו של בית המשפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה בעלות פוטנציאל הרשעה נגד העורר והן כנגד דחיית חלופת המעצר שהוצעה על ידי העורר.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. את הראיות לכאורה ביחס לאישום הראשון נגד העורר מצא בית המשפט קמא בהודעותיו של המתלונן. בית המשפט ציין כי ביום 25.11.03 ניגש המתלונן לנקודת המשטרה בשוק ומסר לשוטר כי הוא זיהה זה עתה את אחד מארבעת המתנכלים לו כשהוא עובר לידו בשוק. השוטר ניגש עמו למקום ושם זיהה המתלונן את העורר. עוד ציין בית המשפט כי שעתיים לאחר מכן באותו יום מסר המתלונן הודעה מפורטת, שבה פירט את העובדות הנטענות בכתב האישום. בית המשפט קמא היה ער לכך שמדובר במקרה דנן בגרסת המתלונן מול גרסת העורר, אשר כפר בהודעתו בכל הנטען נגדו וטען כי כלל אינו מכיר את המתלונן. אולם, בית המשפט קבע כי השלב בו יתבררו הדברים לעומקם וייבחנו הגרסאות זו מול זו, יגיע בשעת שמיעת הראיות בתיק העיקרי, ואילו לעת הזאת, עולות הודעותיו הברורות והמפורטות של המתלונן כדי אותו פוטנציאל ראייתי הנדרש לדיון בבקשת מעצר. מסקנה זו מקובלת עליי.

אכן, בהליך המעצר כאשר לא נבחנת שאלת המהימנות, ניתן לראות בגרסת מתלונן הניצבת אל מול גרסת נאשם, בהיעדר "כרסום" לכאורי במהימנות העולה על פני הדברים מקריאת חומר הראיות, כי יש בה כדי לבסס ראיות לכאורה לאשמתו של העורר (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 149; בש"פ 2182/95 מדינת ישראל נ' מהאג'נה , פ"ד מט(2) 227, 230). עיינתי בטענות בא-כוח העורר, אך לא השתכנעתי כי יש בהן כדי להביא ל"כרסום" לכאורי כזה במהימנות אשר יצדיק את דחיית הודעת המתלונן כראיה לכאורה לצורך הליך המעצר. זאת ועוד, העורר עצמו אומר כי אין למתלונן כל סיבה להמציא עלילה נגדו; ולכך יש להוסיף כי הנסיבות בהן הגיש המתלונן את תלונתו והנסיבות בהן זיהה את העורר, מחזקות לכאורה את גרסתו ואת זיהויו את העורר כמי שביצע את העבירות המיוחסות לו. משהגעתי למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר ביחס לאישום הראשון, שהוא החמור מהשניים והוא שמקים עילת מעצר, לא מצאתי להתייחס לטענותיו של בא-כוח העורר לעניין העדר ראיות לכאורה ביחס לאישום השני.

אשר לטענות בא-כוח העורר ביחס לחלופת המעצר, מקובלת עליי טענתו כי יש להביא בחשבון את העובדה שלעורר אין עבר פלילי וכי זהו מעצרו הראשון. עובדה זו מטה את הכף לטובת שחרורו לחלופת מעצר, וזאת על אף שאין חולק שהעבירות המיוחסות לעורר, לרבות שוד תוך איום בנשק קר, והעובדה שמיוחסת לעורר התנהגות חוזרת ונשנית, מצביעות על מסוכנותו לציבור. דא עקא, שבנסיבות דנן נראה כי מלבד עילת המסוכנות קיים אף חשש ממשי ששחרורו של העורר יביא לשיבוש הליכי משפט. כפי שציין בית המשפט קמא, המתלונן באישום הראשון סיפר בהודעתו כי העורר "מסוכן מאד, אלים מאד, אני פוחד ממנו, הוא לוקח דמי חסות ומאיים על הרבה אנשים, אבל האנשים פוחדים להגיש תלונה נגדו או נגד החברים שלו. אני פוחד ממנו מאד ומבקש מהמשטרה לטפל בו בצורה שלא יפגע בי לרעה". לכך מוסיף בא-כוח המשיבה כי העד באישום השני מפחד להתעמת עם העורר. במקרים כאלה, בהם הנאשם מפיל חיתתו על מתלוננים ועדים, קיים חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט, ובדרך כלל אין מקום לשחרור לחלופת מעצר מטעם זה כשהוא לעצמו (ראו והשוו: בש"פ 4107/95 מדינת ישראל נ' בוזגלו (לא פורסם); בש"פ 7415/03 מדינת ישראל נ' אבו מוך (לא פורסם)). על כן, ובהתחשב בכך שהמתלונן אמור להעיד בקרוב במשפטו של העורר, אין מקום לשחרורו של העורר לחלופת מעצר לעת הזו. ייתכן שלאחר עדותו של המתלונן במשפט יוכל העורר להגיש בקשה לעיון חוזר ולטעון לשינוי נסיבות.

אשר על כן, הערר נדחה.