בש"פ 1153/13 עווידה מאהר נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בירושלים, שבו נדחה בעיקרו הערעור שהגיש המבקש על חומרת העונש שגזר עליו בית משפט השלום בגין הרשעתו בעבירות של התפרצות, גניבה ואיומים. יצוין כי בפסק-הדין התערב בית המשפט המחוזי בסכום הפיצוי שהושת על המבקש.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 26.12.2011 ואילו הבקשה שלפניי הוגשה רק ביום 11.2.2013, קרי – למעלה משנה לאחר פסק הדין. טענתו של המבקש היא כי "העורך דין עבד עלי" ולא הגיש בקשת רשות ערעור הגם שגבה סכום-כסף. עוד נטען כי המבקש ידע שהמועד להגשת ההליך הוא תוך 45 ימים, אך בשל שהייתו בבית האסורים והיעדר עזרה, לא יכול היה לעשות דבר.

הגם שהבקשה לא כללה פירוט מינימאלי לגבי הטענה בדבר הקשר עם עורך-הדין (כגון תאריכים רלוונטיים, מהות הסיכום הנטען עם עורך-הדין, על מה שולם שכר הטרחה, מהם הצעדים שנקט המבקש כדי לברר אם הוגש הליך בעניינו, וכד'), ולמרות העובדה שמדובר באיחור ניכר ביותר, ביקשתי – למען הזהירות – את התייחסותו של עורך-הדין שייצג את המבקש בבית המשפט קמא. עורך-הדין מסר כי טענותיו של המבקש הן טענות סרק, וכי היה ידוע למבקש שייצוגו הוא רק בהליך הערעור בבית המשפט המחוזי.

בנסיבות האמורות, לא מצאתי כי הוצגה סיבה מבוררת, המניחה את הדעת, לאיחור בהגשת ההליך – ויודגש שוב כי מדובר באיחור גדול מאד. כמו-כן יצוין כי מדובר ב"גלגול שלישי" בעניין חומרת העונש. במצב דברים זה, אין מקום למתן הארכה המבוקשת.

הבקשה נדחית אפוא.