בש"פ 1179/11 מדינת ישראל נ. נידאל אבו מדיעם

א.

בקשה להארכת מעצרו של המשיב, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, בתשעים יום החל מיום 21.2.11 או עד למתן פסק דין בתיק תפ"ח 33034-05-10, בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, לפי המוקדם.

רקע והליכים קודמים

ב.

עיקרי הדברים מפורטים בהחלטת השופט דנציגר מיום 19.10.10 ( בש"פ 7611/10) ולהלן יובאו בקצרה אך העובדות הנצרכות לעניין. נגד המשיב, יליד 1986, הוגש כתב אישום המייחס לו עברות של נסיון לרצח, לפי סעיף 305(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977; סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(3) לחוק; ייצור נשק, לפי סעיף 144(ב2) לחוק; הובלת נשק, לפי סעיף 144(ב) לחוק; נסיון הצתה, לפי סעיף 448 סיפא לחוק וסעיף 25 לחוק; קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק; וגניבה, לפי סעיף 384 לחוק. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 16.4.10, על רקע סכסוך בין משפחת המשיב למינהל מקרקעי ישראל, גמלה בלבו של המשיב החלטה להצית טרקטורים של המינהל. בהמשך אותו יום נסע המשיב יחד עם שלושה נוספים (שניים מהם קטינים) לאטליז, ממנו גנב חומרים שונים לצורך ייצור בקבוקי תבערה. נוכח הפצרות בני משפחתו, בפניהם חשף את כוונתו, להימנע ממימוש תכניתו, גמלה בלבו הכוונה להמיר את תכניתו המקורית בהשלכת בקבוקי תבערה בכביש הסמוך ללהבים ולרהט. המשיב קשר קשר עם שלושה קטינים מבני משפחתו לעשות כן. בהמשך הגיעו המשיב והקטינים, לגבעה הסמוכה לכביש 40, כשהם עטויים ברעלה, שם השליך המשיב שלושה בקבוקי תבערה, ואחד הקטינים השליך בקבוק תבערה נוסף.

ג.

עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה להארכת מעצר המשיב עד תום ההליכים. ביום 21.5.10 התקיים דיון ראשוני בבקשה, במהלכו הסכים בא כוח המשיב, כי ישנו "ניצוץ ראייתי" וביקש דחיית הדיון לצורך קבלת תסקיר. בהחלטתו מאותו יום קבע בית המשפט (סגן הנשיא אזולאי), כי שאלת התסקיר תידון לאחר הדיון בשאלת הראיות.

ד.

בהחלטתו מיום 4.7.10 קבע בית המשפט המחוזי (השופטת חיימוביץ), כי קיימות ראיות לכאורה נגד המשיב; וכי העבירות המיוחסות לו חמורות ומקימות עילת מעצר. עם זאת, הורה בית המשפט על קבלת תסקיר שירות המבחן, כיון שמדובר באדם צעיר לימים וללא עבר פלילי. הודגש, כי על החלופה להיות "הדוקה במיוחד כדי לאיין מסוכנות כה גבוהה".

ה.

כעולה מהחלטת בית משפט זה בבש"פ 7611/10 בתסקיר המבחן שהוגש לבית המשפט המחוזי ביום 19.7.2010 התרשם שירות המבחן, כי המשיב מציג את האירוע באופן מגמתי וחד ממדי; מתקשה להתייחס לחלקים מכשילים בדפוסי התנהגותו; ושולל בעייתיות כלשהי או נזקקות למסגרת טיפולית. לפי התרשמות שירות המבחן, נשקף מן המשיב סיכון להישנות התנהגות עבריינית. על כן לא הומלץ על שחרור המשיב לחלופת מעצר שהוצעה בבית אביו ובפיקוחו. בשני תסקירים נוספים (מיום 5.8.2010 ומיום 29.8.2010) נשללו האפשרויות לשחרר את המשיב לביתם של ערבים אחרים שהוצעו, נוכח הפער בין האופן בו תופס המשיב את האירוע לבין חומרת האישומים המיוחסים לו. עם זאת, בהחלטתו מיום 17.10.10 הורה בית המשפט המחוזי (השופט מגד) על שחרור העורר לחלופת מעצר. בהחלטה צוין, כי בית המשפט אינו מתעלם מחומרת המעשים המיוחסים למשיב; אך נקבע כי נוכח גילו הצעיר של המשיב והעדר הרשעות קודמות, כמו גם הבעת חרטה, תקופת המעצר הארוכה עד העת ההיא (כשישה חודשים), ושחרור המעורבים הנוספים לחלופת מעצר, יש להורות על שחרור המשיב לחלופת מעצר במעצר בית מלא; זאת באיזוק אלקטרוני בביתו של ערב באשדוד; הפקדת 15,000 ₪, וכן הפקדת ערבות עצמית על ידי המשיב וערבות צד ג' על ידי הערב על סך 30,000 ₪ כל אחת. על החלטה זו עררה המבקשת לבית משפט זה.

ו.

בהחלטת בית משפט זה מיום 19.10.10 (כאמור, השופט דנציגר ב בש"פ 7611/10) נקבע, כי אין ניתן לאיין את מסוכנות המשיב על ידי חלופת המעצר. לפיכך נעצר המשיב עד תום ההליכים.

הבקשה

ז.

משלא נסתיים משפטו של המשיב עד כה, נתבקשה הארכת מעצרו בתשעים ימים נוספים או עד למתן פסק דין בהליך, לפי המוקדם. בבקשה נטען, כי המעשים המיוחסים למשיב חמורים ביותר ומלמדים על הסיכון הרב הנשקף ממנו. אשר לטענת המבקשת אינו ניתן לאיון. נטען, כי העובדה שלא נגרמו נזקים בנפש או ברכוש היא מקרית, ואין לזקפה לזכותו של המשיב. נטען, כי המבקשת מודעת לעיכובים שחלו עד כה בתיק העיקרי, אך נטען, כי רובן נבעו מבקשות המשיב לקבל לידיו חומרי חקירה ומן ההמתנה להכרעה בעתירה לגילוי ראיה שהגיש. נמסר, כי דיון בבקשת המשיב לגילוי חומרי חקירה אמור היה להתקיים ביום 10.2.11, והובעה תקוה, כי באותו מועד ייקבעו דיוני הוכחות.

הדיון

ח.

עו"ד שפירא חזרה וטענה למסוכנות גבוהה, משלא נמנע המשיב – כנטען – לשכנע קטינים לזרוק בקבוקי תבערה שיכלו להיות מלכודת מוות, הכל בשל סכסוך עם רשויות המדינה. העובדה שלמרבה המזל לא נגרם נזק אינה מפחיתה מחומרת המעשים. כנמסר, נדחה הדיון ב-10.2.11 לבקשת ההגנה בשל הציפיה להחלטה בעתירה לגילוי ראיה. עוד נטען, כי החלופות שהוצעו אינן מאיינות את המסוכנות והתסקירים לא המליצו, ורק במקרים חריגים יתעלם בית המשפט מהמלצה שלילית של שירות המבחן, כפי שהיתה כאן, וגם אם הערבים טובים אין מקום לאמון במשיב.

ט.

עו"ד שרמן טען למשיב, וציין כי תעודת החיסיון הבטחונית הגיעה כעבור ציפיה של 9-8 חודשים, דבר האופייני כנטען לתעודות חיסיון; נטען כי קו ההגנה הוא משפט זוטא נוכח טענות המשיב לעינויים בחקירתו. הדחיות, כך נטען, היו לא רק בגלל המתנה בעתירה לגילוי ראיה אלא בשל חוסר חומרי חקירה. הוכחות בתיק, כך נאמר, לא החלו, המפקחים טובים לכל הדעות, והמדובר בסכסוך שבטי ולא אישי; נתבקש שחרור לאיזוק אלקטרוני באשדוד; ועו"ד יפתח הוסיף כי נקודת האיזון נשתנתה כתום 9 חודשים.

הכרעה

י.

עיינתי בשלושת תסקירי המעצר של שירות המבחן, שלא באו בהמלצות לעניין שחרורו של המשיב. בתסקיר הראשון (19.7.10) תואר המשיב כצעיר כבן 24, בעל עבר נקי ובעל משפחה, אך נוקט בדפוס מטשטש בלא בחינה עצמית לבעייתיות. לאחר שנפסלה חלופת בית אביו של המשיב בתסקיר זה, נבדק (תסקיר מיום 5.8.10) ידיד משפחת המשיב מאשדוד, איש עסקים שציין ידידות משפחתית עם אבי המשיב. הובע ספק לגבי סמכותיותו ויכולתו להקדיש זמן לפיקוח. השירות לא המליץ אף כי נפגש עם אחד מדודי המשיב, אדם צעיר שהסכים לסייע בפיקוח. בתסקיר שלישי, מיום 29.8.10, נבדקה גם אשתו של מר אמיר. נאמר כי היא מבינה את האחריות, אבל ספק אם תהא דמות מציבת גבולות. אף כאן לא המליץ השירות.

יא.

חלק מטענות המשיב נסב על איטיות החיסיון. עלי לציין, כי נושא תעודות החיסיון ואיטיות הוצאתן כבר נזכר בפסיקתנו. בבש"פ 6674/09 אבו צאלח נ' מדינת ישראל (לא פורסם) נזדמן לי לומר: "

ער אני לעומס המוטל על כוחות הביטחון, וגם שמענו מפי נציגי המדינה על ריבוי התיקים במיוחד בדרום, והמספר הגדול של תעודות חיסיון שיש להוציא. אני מכבד זאת, ואת המשימות המוטלות על הגורמים המקצועיים. נמסר גם כי נעשים מאמצים להתמודד עם המצב. ועם זאת, לבית המשפט, גם כשאין הדבר עולה מפי הנאשם, אחריות לתקינות ההליך הפלילי, במדינת חוק שאינה מדינת עולם שלישי או רביעי, ואין תיקים שיש לראותם כמצויים "בחצרה האחורית". כשהמדובר בתעודת חיסיון, ברי כי היא מצריכה עבודה ואינה יכולה להינתן "מהיום למחר". אך ברי גם, כי הדבר צריך להיעשות בטווח סביר, למשל חודש-חודשיים מהגשת כתב האישום, ולא סדרי גודל של חודשים ארוכים ואף שנים, אף כי יש לקוות כי זה האחרון חריג הוא. שוב, יש לזכור כי הנאשם במעצר. אין לכך כמובן כל קשר לדין המהותי, והנאשם יתן את הדין כדין, ואם יורשע ייגזר עונשו כאשר ייגזר וכראוי לו. אך לא בכך עסקינן. הדברים כרוכים בזכויות הדיוניות".

באותו עניין היה המדובר בחקירה של עותר תושב רצועת עזה. בענייננו המדובר בישראלי שנחקר בתחילה, כנמסר, בידי גורמי שב"כ. דומני שנושא תעודות החיסיון טעון שיפור כדי שתעודות החיסיון לא יהוו מקל בגלגלי הצדק. אני מקוה שהדעת ניתנת.

יב.

לגופם של דברים, חלפו ארבעה חודשים מאז החלטת השופט דנציגר לעניין מעצרו של המשיב. משטרם החל משפט ההוכחות, סבורני כי יש ליתן לסעיף 62 לחוק המעצרים את משמעותו, ולהחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לשם בדיקה מחודשת של החלופה באשדוד, שאותה אישר בשעתו, וחלף זמן. ער אני כמובן לאמור בתסקירי שירות המבחן, וצדקה הפרקליטות בציינה כי יש צורך בזהירות רבה באי קבלת המלצה לא חיובית של שירות המבחן, והרי השירות הוא הסמן השיקומי. אלא שעל בתי המשפט להביא בחשבון מערכת שיקולים כוללת, וסעיף 62 מחייב אותם לשיקול מחודש בהקשר זה. ער אני לכך שבמקרים רבים של סעיף 62 ישנם במשפט עיכובים שלא היה מנוס מהם, אך במקרה הנדון דומני שהכף נוטה לכיוון השחרור לחלופה, כתום עשרה חודשי מעצר ללא תחילת ההוכחות, ובנסיבות שתוארו. בית המשפט ישוב ויבדוק – נוכח חלוף הזמן – את המפקחים ונכונותם ואת דרכי הפיקוח, כדי לוודא ככל הניתן את היות החלופה מהודקת ואחראית כנדרש. לעניין זה יש מקום – ככל שתאושר החלופה – להגדלת הערבויות וההפקדה, לעיכוב יציאה והפקדת דרכון ככל שישנו, כמובן בנוסף לאיזוק האלקטרוני במעצר בית מלא. המשטרה תוכל לבדוק את קיום מעצר הבית, והמשיב מוזהר לעניין זה בכל לשון, וכן יסבירו באי כוחו למפקחים (שניתן להוסיף עליהם באישור בית המשפט) את חובותיהם. על המשיב לדעת כי הפרה עלולה להחזירו אל מאחורי סורג ובריח. המעצר מוארך לעת הזאת ב-30 יום, כדי לאפשר את מימוש האמור.