בש"פ 6674/09 ע'סאן אבו צאלח נ. מדינת ישראל

א.

עתירה לגילוי ראיה חסויה לפי סעיף 44 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971.

ב.

העותר (יליד 1989), תושב רצועת עזה, נעצר במסגרת פעילות צה"ל ביום 19.3.08, ובהמשך

- 9.4.08 - הוגש נגדו כתב אישום בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (תפ"ח 1066/08). כתב האישום

רב הכמות, הכולל שלושים ואחד פרטי אישום, מייחס לעותר פעילות צבאית במסגרת ארגון החמאס. נטען, כי העותר גויס לארגון החמאס בסוף שנת 2007 ומאז היה שותף לפעילות נגד כוחות צה"ל, ובין היתר להעברת והנחת מטעני חבלה ולירי טילים לשטח ישראל. ביום 5.5.09 חתם שר הביטחון על תעודת חיסיון לפי סעיף 44(א) לפקודת הראיות, המחסה כל מידע בנוגע למקורות מידע, שיטות, דרכי פעולה ואמצעים טכניים של שירות הביטחון הכללי, וכן כל מידע הנוגע לעובדי השירות ופרטים שעלולים לזהותם. כן נקבע, כי החיסיון חל גם על רשימת החומר החוסה תחת התעודה, היקפו, מהותו וכמותו. להלן אדרש למועד הגשתה של תעודת החיסיון.

ג.

ביום 20.8.09 הוגשה העתירה הנוכחית, בה נאמר כי לעותר טענות קשות לגבי "התנהגות העוצרים בתחילה והחוקרים לאחר מכן וכן התנהגות המדובבים בעקבותיה". נטען, כי חומרים אלה אינם באים בגדרי החומר החסוי, ולפיכך התבקשה חשיפתם של כל הרישומים הנוגעים לאמצעים שהופעלו בחקירה. הוזכר, כי אין די בעובדה שחומרי חקירה נוצרו על ידי שירות הביטחון הכללי כדי לגבש חיסיון (בש"א 1864/97 עזבון המנוח אנור מקוסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), והתבקשה בחינה פרטנית של האפשרות לחשוף חלק מן החומר. בדיון שקוים (ביום 29.9.09 לאחר שהפרקליטות ביקשה דחיה לשם הכנה) טענה באת כוח העותר, שאמנם התעודה קובעת, כי "החסיון אינו חל על מידע מחקירת הנאשם וחקירת עדי התביעה, המגלם פוטנציאל לטענות פסול" - אך יש להעביר את תיעוד החקירה והאמצעים שהופעלו במסגרתה מראש; זאת - על מנת לאפשר להגנה לשקול אם וכיצד לנהל משפט זוטא. אציין כי העתירה הוגשה בלא שצורף כתב האישום והדבר הקשה על התכוננות בית המשפט לתיק.

ד.

בא כוח המשיבה טען, כי כאמור בתעודה, אין היא חלה על טענות פסול. לפיכך, כך נאמר, ככל שיטען העותר לפגמים בחקירתו יוכל להעיד את חוקריו, ואלה יענו לשאלות הנוגעות להתנהלות החקירה.

ה.

בהמשך התקיים דיון במעמד צד אחד, בו פירטו בא כוח המשיבה ונציגי שירות הביטחון הכללי באשר לטיב החומר החסוי, ולגבי הטעמים המחייבים לשיטתם שלא לגלותו. בתום הדיון הועבר החומר לעיוני. לאחר העיון בחומר עצמו ניתנת החלטה זו.

ו.

אפתח בהתיחסות כללית:

תיק זה וגם תיקים אחדים שבאו לפני לעניין גילוי ראיה, שבים ומציפים קושי שעלה השתא גם בסדרה לא קצרה של תיקים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996, והם הארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים, הטעונה אישור מאת שופט של בית משפט זה (ראו למשל בש"פ 2019/99 ואח' מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם)). באותה סדרת תיקים הוברר לי כי ניתן מספר גדול - גדול מדי - של הארכות מעצר, אם גם בהסכמה. נאמר שם:

"החלטה זו ניתנת במאוחד, כיוון שבכל התיקים עליהם היא נסבה מתעוררת בעיה אחת – רצונו המהותי של המחוקק אינו מקוים כדבעי. בתיק אחד הוגש כתב האישום ב-2006, בחמישה מתשעת התיקים הוגש כתב האישום ב-2007, בשלושה בחלקה הראשון של 2008, כפי שיפורט – אך אף לא באחד מהם החלו ההוכחות. כל התיקים מצויים בבית המשפט המחוזי בבאר שבע וכולם בעבירות בטחוניות מסוגים שונים, רובם כנגד נאשמים מרצועת עזה, ואחד תושב דורה ברש"פ. הצד השוה שבהם הוא שהדחיות ניתנות בהסכמה – וגם ההארכות מעבר לתשעה חודשים עד כה בבית משפט זה כך; אך רצונו של המחוקק כי תיק פלילי במדינת חוק יישמע בהקדם, ובעיקר כי אדם הנהנה מחזקת החפות, לא יהא עצור מעבר לקביעת המחוקק אלא אם יש טעם טוב לכך – אינו מקוים. ההסכמות בכל התיקים ניתנות על-יסוד הודעות הצדדים כי מתקיים מו"מ להסדר טיעון. טעם זה יכול להיות תקף, בלשון העם 'להחזיק מים', תקופה מסוימת, נאמר עד מחצית שנה – אך לאחר מכן נגרמת זילות ההליך הפלילי".

לעניות דעתי, גם אם נוח הדבר לכל הצדדים - לתביעה כי הנאשם מצוי במעצר, לסניגוריה כי היא עמוסה ואולי מניחה, כנראה, שיורשע וייגזר דינו למאסר וממילא תנוכה תקופת המעצר - אין בית המשפט יכול לקבל זאת, על פי אחריותו שלו. העצור נהנה מחזקת החפות, והמחוקק קבע את שקבע באשר למעצרים ואורכם (סעיף 61 לחוק המעצרים), ואוסיף - גם באשר לקצב הדיון בהליכים פליליים (ראו גם ע"פ 4865/09 עו"ד פלדמן נ' בית המשפט המחוזי בת"א (לא פורסם) (השופט גרוניס)). על רקע זה בא אני לתעודת החיסיון. בתיק דנא הוגשה תעודת החיסיון כתום שנה וחודש מהגשת כתב האישום, כשהעורר במעצר. בתיק אחר שבא לפני הוגשה התעודה כמעט שנתיים לאחר הגשת כתב האישום. ער אני לעומס המוטל על כוחות הביטחון, וגם שמענו מפי נציגי המדינה על ריבוי התיקים במיוחד בדרום, והמספר הגדול של תעודות חיסיון שיש להוציא. אני מכבד זאת, ואת המשימות המוטלות על הגורמים המקצועיים. נמסר גם כי נעשים מאמצים להתמודד עם המצב. ועם זאת, לבית המשפט, גם כשאין הדבר עולה מפי הנאשם, אחריות לתקינות ההליך הפלילי, במדינת חוק שאינה מדינת עולם שלישי או רביעי, ואין תיקים שיש לראותם כמצויים "בחצרה האחורית". כשהמדובר בתעודת חיסיון, ברי כי היא מצריכה עבודה ואינה יכולה להינתן "מהיום למחר". אך ברי גם, כי הדבר צריך להיעשות בטווח סביר, למשל חודש-חודשיים מהגשת כתב האישום, ולא סדרי גודל של חודשים ארוכים ואף שנים, אף כי יש לקוות כי זה האחרון חריג הוא. שוב, יש לזכור כי הנאשם במעצר. אין לכך כמובן כל קשר לדין המהותי, והנאשם יתן את הדין כדין, ואם יורשע ייגזר עונשו כאשר ייגזר וכראוי לו. אך לא בכך עסקינן. הדברים כרוכים בזכויות הדיוניות.

ז.

ולגוף העניין: אקדים ואומר את שכבר אמר בית משפט זה לא פעם, "חיסוי ראיות אינו מסב קורת רוח לבית המשפט" (בש"פ 8838/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 5655/07 שעלאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 4406/08 חמיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). עם זאת, החוק מכיר "בקיומם של מצבים חריגים אשר בהם אינטרס ציבורי עליון עשוי להצדיק חסיון ראיות אשר גילויין עלול לפגוע בבטחון המדינה" (בש"פ 4857/05 פחימה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) - השופטת פרוקצ'יה). ברם,

כבר נפסק, כי "תחנת המוצא ותחנת הסיום בנושא החיסיון הוא הצורך בעשיית צדק לנאשם, בקיומו של משפט הוגן. הגינות היא אמת-המידה וצדק הוא המבחן". הם אשר יקבעו בשאלת החיסיון, ועל פיהם יוכרע דין. עיקר היא עשיית משפט צדק לנאשם, שמירת זכותו למשפט הוגן, ופגיעה באלו תחייב מעצמה הסרת החיסיון" (בש"פ 6392/97 בלביסי נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(5) 176, 179 - השופט, כתארו אז, מ' חשין).

ח.

"מתוך הכרה בחשיבותו הזכות להליך הוגן, בוחן בית המשפט את החומר החסוי 'בעיניו של סניגור המבקש לגלות כל בדל ראיה שיש בה, ואפילו בדוחק - כשהיא לעצמה או עם ראיות אחרות - לסייע לנאשם' (בש"פ 9086/01 רביב נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(3) 163, 172 - השופט טירקל)" (בש"פ 2489/09 בראודה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)) - וכך ניסיתי לעשות אף הפעם בנוגע לחומר שהועבר לעיוני. לאחר העיון, סבורני כי אין בחומר מידע העשוי לסייע לעותר, הן במסגרת הטענות שהועלו לגבי התנהלות פסולה מצד חוקריו והן לגופם של האישומים. מנגד, מקובלת עלי עמדת המשיבה, לפיה חשיפת החומר החוסה תחת התעודה כשלעצמו עלולה לפגוע בביטחון המדינה, וביכולתם של גורמי המודיעין לאסוף מידע ולסכל טרור; ברי כי משנפסק אשר נפסק אל נכון בבג"צ 4054/95 הועד הציבורי נגד עינויים בישראל, פ"ד נג(4) 817, אתגר המוחות העומד בפני כוחות הביטחון גדל, ובכך אין להקל ראש.

ט.

ולבסוף, אך מובן הוא, והדברים נאמרו גם בדיון, כי ככל שלעותר טענות לגבי אופן חקירתו יוכל להעלותן במשפט, ותעודת החיסיון לא תמנע בירור מהותי שלהן לגופן. בעניין זה ישקול כמובן העותר עמדתו, בלא שאביע על כך כל דעה. כל שאוכל לומר הוא, כי לא התרשמתי כי בחומר שהועבר לעיוני יש כדי לתמוך בטענות אלה. סבורני, והדברים נאמרים אמנם מעבר לצורך, אך בתגובה לטענות מטעם העותר באולם - כי לדידי אילו היה בחומר החסוי מידע העשוי לסייע להגנה לגבש טענת פסול קונקרטית, היה על המשיבה להעבירו (ולמצער, להעביר פרפרזה ממנו) מבלי להמתין להעלאת טענת פסול במסגרת משפט זוטא. ברם, סבורני - בהתבסס על עתירות דומות בעבר - כי כך נוהגת המשיבה דרך כלל, ולא פעם מועברות פרפרזות מאמירות של נחקרים לגבי מהלך חקירתם גם אם לא תועדו ישירות בחומר גלוי. עוד אומר, בחינת פשיטא, כי ההחלטה הנוכחית תחומה למידע הנוגע לעותר הספציפי, מבלי להביע כל עמדה לגבי המידע הנוגע לתיק תפ"ח 1069/08 או לתיקיהם של עדי התביעה - שחומר הראיות החסויות בעניינם הועבר אף הוא לעיוני.