בש"פ 2076/12 מדינת ישראל נ. מוגס בלטה

בקשה ראשונה להארכת מעצרו של המשיב לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ז-1996 (להלן: חוק המעצרים ), ב-90 ימים מיום 20.3.2012 או עד למתן פסק דין בת"פ 33423-06-11 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע.

האישום

1.

נגד המשיב, יליד 1990, ושניים אחרים (להלן – הנאשמים 2 ו-3 ) הוגש ביום 20.6.2011 כתב אישום המייחס למשיב עבירה של חבלה בכוונה מחמירה. על פי הנטען בכתב האישום, במהלך חודש מאי 2011 או בסמוך לכך, התגלע סכסוך בין המשיב לבין אדם אחר עימו יש למשיב היכרות מוקדמת (להלן – המתלונן ). ביום 11.6.2011 בשעת צהריים, ישבו המשיב, הנאשמים 2 ו-3, ושניים אחרים, שעל פי כתב האישום זהותם אינה ידועה (להלן – האחרים ), בקיוסק ברחוב שבי ציון באשדוד. באותו הזמן ישב בקיוסק גם המתלונן. המשיב שהבחין במתלונן, שיתף את הנאשמים 2 ו-3 ואת האחרים, בסכסוך בינו לבין המתלונן. כאשר עזב המתלונן את המקום, יצא המשיב בעקבותיו וקרא לו לעצור. על פי כתב האישום, לשמע קריאות אלה עצר המתלונן במקומו, ומיד לאחר מכן החלו המשיב ומי מהאחרים להלום בחוזקה מספר פעמים בראשו של המתלונן, באמצעות בקבוק בירה מזכוכית. כתוצאה מכך, התמוטט המתלונן ונפל על הקרקע. בשלב זה, כך על פי המתואר בכתב האישום, בעוד המתלונן שרוע על הקרקע, החלו המשיב, הנאשמים 2 ו-3 והאחרים, להלום בגופו ובראשו בחוזקה ולבעוט בו. במהלך דברים אלו ניסה המתלונן להתיישב, אולם המשיב, הנאשמים 2 ו-3 והאחרים, המשיכו לבעוט בכל חלקי גופו, עד אשר המתלונן התמוטט ונפל על הארץ. על פי הנטען בכתב האישום, מיד לאחר מכן, נמלטו מהמקום המשיב, הנאשמים 2 ו-3 והאחרים, כשהם משאירים את המתלונן שכוב על הקרקע, מחוסר הכרה וזב דם. בעקבות התקיפה, הובהל המתלונן לבית החולים, שם בוצעה בו החייאה, שלאחריה הוא הועבר ליחידת הטראומה וחובר למכשיר הנשמה. המתלונן אובחן כסובל מפציעות ושברים רבים, ובכלל זה, שבר באף, בלסת התחתונה ובארובת העין.

הליכי המעצר עד תום ההליכים

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המבקשת בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו, במסגרתה נטען, כי בידי המבקשת ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של המשיב והנאשמים 2 ו-3. עוד נטען בבקשה, כי נוכח העבירה המיוחסת למשיב ונסיבות ביצועה קמה כנגדו חזקת מסוכנות סטטוטורית מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים. עוד צוין בבקשה, כי למשיב עבר פלילי בעבירות אלימות, הכוללות תקיפה וחבלה ממשית על ידי שניים או יותר, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, החזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה, והפרעה לשוטר. בנוסף לכך, צוין בבקשה להארכת מעצר עד תום ההליכים, כי כנגד המשיב תלויים ועומדים שלושה כתבי אישום, בין היתר, בעבירות של אלימות, החזקת סכין ותקיפת שוטר. בהקשר זה יצוין, כי במהלך הדיון בבקשה דנן ציין בא כוח המשיב כי בעבר מרשו לא הורשע שכן בית המשפט לנוער הסתפק בקביעה כי ביצע את המיוחס לו, וכי בתיקים התלויים נגד המשיב תוקנו כתבי האישום והמשיב הודה במיוחס לו.

3.

הדיונים בבקשה להארכת המעצר נדחו מספר פעמים. בסופו של דבר, לאחר מספר רב של דיונים ודחיות לא מעטות, הוחלט ביום 31.1.2012, יותר מחצי שנה לאחר הגשת כתב האישום, כי דין המשיב להיעצר עד לתום ההליכים. החלטה זו ניתנה לאחר שהוגשה ארבעה תסקירי מעצר בהם נבחנו אפשרויות שחרורו של המשיב למוסדות גמילה מאלכוהול ולאחר שהנאשמים 2 ו-3 שוחררו בתנאים. על החלטת בית המשפט המחוזי בעניין

מעצרו של המשיב לא הוגש ערר לבית משפט זה.

בתסקיר מיום 13.7.2011 נקבעה קיומה של רמת סיכון גבוהה להישנות עבירות נוספות, בין היתר על רקע עברו הפלילי של המשיב בתחום האלימות, וביצוע עבירות תחת השפעת אלכוהול. שירות המבחן ציין עוד, כי המשיב אינו מודע לחומרת בעיותיו בתחום האלכוהול והאלימות, והביע את התרשמותו מחוסר המוטיבציה של המשיב לפנות לטיפול. בסופו של דבר, לא המליץ שירות המבחן על שחרורו של המשיב ממעצר. ביום 28.8.2011 הוגש לבית המשפט תסקיר מעצר משלים בעניינו של המשיב. בתסקיר זה התייחס שירות המבחן בהרחבה לאפשרויות הטיפוליות השונות ולשאלת התאמתו של המשיב להליכים אלה. ביום 23.1.2012 הוגש תסקיר מעצר משלים שלישי בעניינו של המשיב. במסגרתו של התסקיר חזר שירות המבחן והטיל ספק ביכולותיו ובכוחותיו של המשיב להתמיד בתהליך שיקומי ארוך טווח. בדיון ביום 24.1.2012 החליט בית המשפט, כי נסיבות העניין אינן מקימות את התנאים הקבועים בפסיקה לשחרור המשיב להליך שיקומי בשלב המעצר. בית המשפט ציין, כי "לא יהיה זה נכון להורות על שחרור למוסד גמילה, כאשר שירות המבחן אינו ממליץ על כך בפה מלא". על אף זאת, ונוכח בקשת בא כוח המשיב, הורה בית המשפט על קבלת תסקיר משלים נוסף לצורך בחינת חלופת מעצר אחרת. ואכן, ביום 29.1.2012 הוגש תסקיר מעצר משלים רביעי בו המליץ שירות המבחן שלא לשחרר את המשיב ממעצר. כאמור, ביום 31.1.2012 הורה בית המשפט על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

ההליך העיקרי

4.

אף בהליך העיקרי היו מספר לא מועט של דחיות שניתנו בעיקרן נוכח בקשות שונות של באי כוח המשיב והנאשמים 2 ו-3. בסמוך ליום 28.6.2011 הוגשה על ידי בא כוחו של הנאשם 3, ובהסכמת באי כוח המשיב ונאשם 2, בקשה לדחיית הקראת כתב האישום בית המשפט (כב' השופט ביתן ) נעתר לבקשה ודחה את מועד ההקראה, וזו התבצעה ביום 6.7.2011. באותו יום קבע בית המשפט מועד דיון ליום 8.9.2011. ביום 6.9.2011 הוגשה בקשה נוספת על ידי בא כוח הנאשם 3, בהסכמת באי כוח המשיב ונאשם 2, לדחיית מועד הדיון. בית המשפט קיבל את הבקשה, וקבע מועד דיון ליום 14.9.2011. בדיון שהתקיים ביום 14.9.2011 טענו באי כוח המשיב והנאשמים 2 ו-3, כי לא הצליחו לצפות בדיסק שעל גביו מצוי סרטון של מצלמת אבטחה המתעד את האירוע, ולכן ביקשו דחיה במתן מענה לאישום. בית המשפט נעתר לבקשה וקבע מועד דיון נוסף ליום 26.10.2011. ואולם, גם בדיון ביום 26.10.2011 טענו שוב באי כוח המשיב והנאשמים 2 ו-3, כי לא הצליחו לצפות בדיסק שהעתיקו. נוכח האמור, דחה בית המשפט את הדיון ליום 27.11.2011. בדיון במועד הנ"ל הצהירו באי כוח המשיב והנאשמים 2 ו-3 לפרוטוקול, כי הצליחו לצפות בדיסק המתעד את האירוע, אולם ביקשו, בהסכמת המבקשת, לדחות את הדיון בשל משא ומתן שהתקיים בין הצדדים. בית המשפט קיבל את הבקשה, וקבע מועד דיון נוסף ליום 14.12.2011. בדיון מיום 14.12.2011 שבו וטענו באי כוח המשיב והנאשמים 2 ו-3, כי בעיית הדיסקים טרם נפתרה. בית המשפט דחה את הדיון ליום 15.1.2012. בד בבד, בסמוך ליום 19.12.2011 הועבר התיק למותב אחר (כב' השופט אבו טהה ), והתיק נקבע לדיון ליום 12.1.2012. בדיון שהתקיים ביום 12.1.2012, טען בא כוח המשיב, כי לא יוכל ליתן מענה מאחר וטרם צפה בדיסקים. באת כוח המבקשת ציינה, כי דיסק תקין הוכן עבור ההגנה במשרדי הפרקליטות, והסנגורים יכולים לבוא ולהעתיקו. בית המשפט קבע, כי "משלא נמסרה הראיה המרכזית להגנה, אין מנוס אלא להיעתר לבקשת ההגנה ולדחות את הדיון למענה נוסף", ונקבע דיון נוסף ליום 31.1.2012. בדיון ביום 31.1.2012 טענו באי כוח המשיב ונאשמים 2 ו-3, כי טרם קיבלו את הדיסק התקין לידיהם, ועקב כך, ביקשו לדחות את המענה לכתב האישום למועד אחר. בית המשפט קיבל את הבקשה וקבע דיון נוסף ליום 14.2.2012. בדיון שהתקיים במועד זה השיבו המשיב והנאשמים 2 ו-3 לכתב האישום. בית המשפט הציע לבאי כוח המשיב והנאשמים 2 ו-3, 12 מועדים שונים לשמיעת ההוכחות, ואולם כל המועדים שהוצעו לא התאימו ליומניהם. לפיכך, נקבע דיון הוכחות ליום 22.3.2012, תוך ציון אלו עדי תביעה אמורים להעיד. לא נקבעו מועדים נוספים אף כי ברור היה שלא יהיה די במועד האמור ולו להשלמת פרשת התביעה.

בהקשר זה יצוין, כי בדיון בבקשה דנן מסרה באת כוח המבקשת כי מאז הגשתה נוספו שני מועדי הוכחות, לבקשת המבקשת, כך שעתה קבוע התיק להוכחות ליום 22.3.2012, ליום 22.4.2012 וליום 29.4.2012, לכחמש עד שש שעות בכל פעם. באת כוח המבקשת העריכה כי ניתן יהיה לסיים את הבאת הראיות במהלך כשלוש עד ארבע ישיבות.

הבקשה וטענות הצדדים

5.

בבקשה שלפניי טוענת המבקשת, כי המסוכנת הנלמדת מחומרת המעשים המיוחסים למשיב ומנסיבות ביצועם היא רבה, ואינה מאפשרת את שחרור המשיב לחלופת מעצר. המבקשת חוזרת וטוענת, כי נסיבות המעשים גם מקימות כנגד המשיב חזקת מסוכנות סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים. המבקשת מבקשת להפנות לתסקירי המעצר מהם עולה רמת סיכון גבוהה להישנות עבירות, והמלצה שלא לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי מסוכנתו של המשיב מתעצמת נוכח עברו הפלילי הכולל, בין היתר, שתי הרשעות קודמות.

6.

בא כוח המשיב הדגיש בדבריו את הדחיות הרבות עד למאוד שנגרמו בשל התקלה הטכנית שלא אפשרה להגנה לצפות בסרטון המצוי על גבי הדיסק, כשמדובר בראיה מרכזית, עניין שנפתר רק לאחר כשמונה חודשים ממועד הגשת כתב האישום. עוד נטען, כי אין מדובר במשיב שמסוכנותו כה חמורה עד שלא ניתן לאיינה באמצעות פיקוח הולם, ואולי גם באיזוק אלקטרוני. לפיכך התנגד בא כוח המשיב לבקשה.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש להיעתר לבקשה ולהאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים .

8.

כידוע, נקודת המוצא לפי סעיף 61 לחוק המעצרים היא כי נאשם, הנתון במעצר לאחר הגשת כתב אישום, ובשל אותו כתב אישום, במשך תשעה חודשים - ישוחרר. סעיף 62 לחוק המעצרים נועד לתת מענה למקרה החריג בו נמצא, כי חרף המאמצים שנעשו לא ניתן היה לסיים את ההליך הפלילי בפרק הזמן האמור. במקרים אלו מוסמך בית משפט זה להאריך את המעצר בכל פעם עד תשעים ימים נוספים (ובמקרים מורכבים במיוחד עד 150 יום). בעשותו כן, על בית-המשפט לשקול ולאזן בין זכותו של הנאשם לחירות, כל עוד לא הורשע בדין, ובין האינטרס הציבורי למצות את ההליך הפלילי, בלא שהנאשם יימלט מאימת הדין או ישבש את הליכי המשפט. כן יש להביא בחשבון במכלול השיקולים את הצורך להגן על שלום הציבור ובטחונו מפני מסוכנותו של הנאשם. ככלל, השיקולים העיקריים שעל בית המשפט לשקול במסגרת בקשה להארכת מעצר לאחר שתמו תשעת החודשים הקבועים בחוק המעצרים, הם קצב התקדמות שמיעת הראיות בתיק, חומרת העבירה או העבירות המיוחסות לנאשם, ורמת המסוכנות הנשקפת ממנו (ראו, למשל: בש"פ 651/12 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 30.1.2012)). זאת ועוד, באותם מקרים בהם הימשכות ההליכים לא הייתה מחויבת המציאות נוכח אילוצים אובייקטיביים נדרש בית המשפט גם למידת תרומתו של כל צד להתמשכות ההליכים (ראו, למשל: בש"פ 5392/03 מדינת ישראל נ' גלזר (לא פורסם, 23.6.2003); בש"פ 3567/11 מדינת ישראל נ' אורמן (לא פורסם, 22.5.2011)).

9.

לא ניתן שלא להתרשם כי קצב התקדמות ההליכים בעניינו של המשיב אינו משביע רצון, בלשון המעטה. על כך יש להצר. אין לתלות את הקולר במבקשת בלבד, וגם לבאי כוח המשיב והנאשמים 2 ו-3 תרומה ממשית להימשכות ההליכים. לא זו אף זו, ניתן להתרשם כי בית המשפט לא עשה די לזירוז קצב שמיעת התיק. במיוחד בולט הדבר בתקופה בה שמע בית המשפט על התקלה הטכנית שלא אפשרה להגנה לצפות בסרטון. בשל תקלה זו נדחה הדיון מפעם לפעם לאורך מספר חודשים. לכאורה נראה כי היה מקום לתחום לצדדים לוח זמנים הדוק הרבה יותר, לדרוש הסברים מפורטים על מהות התקלה ולוח הזמנים לתיקונה ולעקוב אחר הפרשה במרווחי זמן קרובים. גם המבקשת היתה יכולה לפעול ביתר נחרצות בסוגיה זו ולא לאפשר לתקלה כגון זו לשבש את ההליך בבית המשפט. נראה, כי בעיה טכנית פתירה גרמה לדחיות מיותרות של חודשים אחדים. קיים קושי להשלים עם מצב זה. על האחריות המוטלת על כתפי בית המשפט לקדם שמיעת תיק פלילי בו הנאשם עצור, ראו: בש"פ 6674/09 אבו צאלח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.10.09); בש"פ 6405/06 מדינת ישראל נ' אנג'ל (לא פורסם, 21.8.06).

עוד יצוין, כי כאשר מדובר במספר סנגורים, אכן לעיתים מתגלה קושי בקביעת מועדים שיהיו נוחים לכל המעורבים; אך במיוחד כאשר מדובר בנאשם הנתון במעצר, על הסנגורים להתאים עצמם במידה רבה ליומנו של בית המשפט ולאילוצים המתחייבים מהחובה המוטלת עליו לסיים שמיעת תיק כזה בתוך פרק הזמן שנקצב על ידי המחוקק (ראו: ע"פ 4865/09 עו"ד פלדמן נ' בית המשפט המחוזי תל-אביב (לא פורסם, 9.7.2009)). בענייננו גילה בית המשפט התחשבות מופלגת ביומני הסנגורים ובתחילה הסתפק בקביעת מועד אחד בלבד, כשברור שיידרשו מועדים נוספים. עניין זה גם עומד בסתירה לשאיפה ליישם, ככל שניתן, את עקרון השמיעה הרציפה, כפי שהוזכר בפסק הדין שניתן בע"פ 4865/09 הנ"ל.

בית המשפט רשם מפי חלק מהנאשמים "כפירה כללית" שאינה מפורטת, מה שעלול להאריך שלא לצורך את ההתדינות, ולכאורה גם לא נערך הליך מסודר לפי סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב -1982, בגדרו ניתן היה לברר האם יש צורך לשמוע את כל עדי התביעה, לרבות עדים טכניים וכו', והאם ניתן להגיש מוצגים בהסכמה (על אף שמפעם לפעם הוחלט על קיום הליך כנ"ל, הרי שבפועל הוא לא בוצע, ונמצא שהחלטות בית המשפט אינן מקוימות או שאינן נאכפות). בדיון כזה רשאי בית המשפט לדרוש ולקבל הסברים באשר להיקף המחלוקת האמיתית ומדוע לא ניתן להגיע להבנות כאלו ואחרות לשם ייעול הדיון וקיצורו, אינטרס שצריך להיות משותף לכל המעורבים, ככל שעמדותיהם אינן מבוססות על שיקולים זרים. יודגש, עם זאת, שכל האמור צריך להיעשות בזהירות רבה לבל תפגענה זכויות הנאשמים. מעיון בפרוטוקול גם עולה שלא נעשתה הערכת הזמן שיידרש לשמיעת העדים, ולו גם הערכה ראשונית בלבד. בנסיבות אלה לצערי לא ניתן לומר שההליך התקדם עד כה בקצב משביע רצון, ויש לנתון זה משמעות בבחינת הבקשה להארכת המעצר מעבר לתשעה חודשים.

10.

כמשקל נגד לכל האמור לעיל אין להתעלם ממסוכנותו של המשיב הנלמדת מהמעשים הקשים והחמורים המיוחסים לו בכתב האישום, אשר לגביהם נמצאו ראיות לכאורה, ומיתר הנתונים כפי שאלה עולים מתסקירי המעצר ומהעובדות הנוגעות למעורבות המשיב בהליכים פליליים אחרים. יודגש, כי בית המשפט מיצה כל אפשרות לבחון את שחרורו של המשיב לחלופת מעצר ועל אף זאת, נכון לעת הזו סבר, נוכח האמור בתסקירים, כי אין מקום לשחרר את המשיב ופירט את הסיבות לכך. גם אין עדיין בחלוף הזמן, כשלעצמו, להוות במקרה דנן שיקול מכריע.

11.

התוצאה היא שדין הבקשה להתקבל. יחד עם זאת, יש לקוות כי מעתה ואילך יפעלו באי כוח כל הצדדים, ויפעל גם בית המשפט, ביתר נחרצות לזירוז ההליך, שכן לכאורה אין זה בלתי אפשרי לסיים את שמיעת התיק בתקופת הארכה הנוכחית.

מעצרו של המשיב מוארך, איפוא, בתשעים ימים החל מיום 20.3.2012, או עד למתן פסק דין בת"פ 33423-06-11 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם.