בש"פ 5392/03 מדינת ישראל נ. יהונתן גלזר

1.זוהי בקשה להארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים או עד למתן גזר-הדין בעניינם בת"פ 8155/02 (בית-המשפט המחוזי באר-שבע), לפי המוקדם. הבקשה הוגשה על-ידי המבקשת על-פי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: חוק המעצרים ), מאחר ותשעה חודשי המעצר שבו נתונים המשיבים, נוקפים ביום 25.6.2003 ואילו הדיון מצוי עתה בעיצומה של פרשת התביעה.

כתב-האישום שהוגש נגד המשיבים מייחס להם חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329 (א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין ). על-פי המתואר בכתב-האישום ארבו המשיבים לקסיה מולה (להלן: המתלונן ), דקרו אותו במקומות שונים בגופו וכן יידו לעברו אבן שפגעה בו, כאשר ניסה להימלט. הרקע למעשי האלימות המיוחסים למשיבים נובע, על-פי הנטען, מכך שהמתלונן ניסה למנוע מאחיו להתרועע עם המשיבים 2-1. כתוצאה מהמעשים המיוחסים למשיבים, אושפז המתלונן למשך שלושה ימים בבית-החולים סורוקה, שם נותח.

כנגד המשיב 2 נטען עוד בכתב-האישום, כי הימצאותו במקום האירוע מהווה הפרה של הוראה חוקית, עבירה לפי סעיף 287 לחוק העונשין, שכן באותה עת היה המשיב 2 משוחרר בתנאים מגבילים של מעצר בית מלא, שנקבעו לו בתיק אחר, בו הואשם בסחר בסמים.

2.עם הגשת כתב-האישום, נעצרו המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם על-פי החלטות מיום 7.10.2002 ומיום 22.10.2002, שניתנו על-ידי בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת ש' דוברת). לאחר שהחלה שמיעת ההוכחות, עתר המשיב 1 לעיון חוזר בהחלטה לעוצרו עד תום ההליכים ובית-המשפט דחה את הבקשה, בקובעו, בין היתר, כי לנוכח קיומן של ראיות לכאורה באשר לאישום המיוחס למשיב 1 ולנוכח מסוכנותו הרבה ועברו הפלילי המכביד בעבירות אלימות, אין מקום לשחרורו. בית-המשפט הדגיש בהחלטתו את העובדה, כי האירועים המתוארים בכתב-האישום בוצעו, על-פי הנטען, בעת שהמשיב 1 היה אסיר ברישיון ובכך ראה בית-המשפט משום נימוק המחזק את עילת המעצר ואת המסקנה, כי אין מקום לחלופת מעצר בעניינו של משיב זה.

3.מאז ישיבת ההקראה, שהתקיימה ביום 8.10.2002, וכפירת המשיבים בעובדות המיוחסות להם, בישיבת יום 30.10.2002, נקבעו שמונה ישיבות לשמיעת הוכחות, אך מתוכן נתקיימו בפועל שלוש ישיבות בלבד, במהלכן נשמעו שמונה עדי תביעה ולהערכת באת-כוח המבקשת תידרשנה שלוש ישיבות נוספות, ובכללן הישיבה הקבועה ליום 25.6.2003, על-מנת לסיים את פרשת התביעה.

לפיכך, עותרת המבקשת להאריך את מעצרם של המשיבים לפי סעיף 62 לחוק המעצרים. המבקשת טוענת כי התמשכות ההליכים בתיק אינה רובצת לפתחה, ואכן חלק הארי של הישיבות בוטל לבקשת באי-כוח המשיבים. המבקשת מוסיפה וטוענת כי מסוכנותם הרבה של המשיבים, מהווה שיקול מכריע, המצדיק את הארכת מעצרם מעבר לתשעה החודשים שנקבעו בחוק.

4.באי-כוח המשיבים מצידם התנגדו לבקשה.

בא-כוח משיב 2 טען כי מקרה זה אינו מסוג המקרים שבהם יש לעשות שימוש בחריג הקבוע בסעיף 62 לחוק המעצרים. לדבריו, התמשכות ההליכים בתיק נובעת בעיקר מכך שלאחר הגשת כתב-האישום, הוסיפה המבקשת עדים רבים לרשימת עדי התביעה, ולשם שמיעתם נקבעו מספר ישיבות. בא-כוח המשיב 2 מוסיף וטוען כי המתלונן שוהה בחו"ל, וככל הנראה לא יעיד. על כן, כך לטענתו, פועלת המבקשת להכשרת הגשת הודעתו של המתלונן על פי סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א - 1971, באמצעות עדי תביעה נוספים המעידים, בין היתר, על הנסיבות שגרמו למתלונן לעזוב את הארץ. עוד טוען בא-כוח משיב 2 כי חל כרסום של ממש בראיות התביעה, וכי בשלב זה אין בראיות שהובאו כדי להביא להרשעת מרשו.

באת-כוח המשיב 1 ו-3 הצטרפה לטענות אלה והוסיפה כי העדים המרכזיים בתיק טרם העידו, וכי במצב דברים זה ולנוכח פגרת בתי-המשפט העומדת בפתח, צפוי כי ההליכים בתיק יימשכו זמן רב ובנסיבות אלה אין מקום, לדעתה, להורות על המשך מעצרם של המשיבים .

5.אכן, הארכת מעצרו של נאשם לתקופה העולה על תשעה חודשים, הינה חריג לכלל הקבוע בסעיף 61 לחוק המעצרים, התוחם את משך המעצר לתקופה של תשעה חודשים, במהלכה יש לסיים את ההליכים. יחד עם זאת, הוקנתה לבית משפט הסמכות להאריך את המעצר בשלושה חודשים ולחזור ולהאריכו, במקרים ראויים. בעשותו כן, על בית-המשפט לשקול ולאזן בין זכותו של הנאשם לחירות, כל עוד לא הורשע בדין, ובין האינטרס הציבורי למצות את ההליך הפלילי, בלא שהנאשם ימלט מאימת הדין או ישבש את הליכי המשפט. כן יש להביא בחשבון במכלול השיקולים את הצורך להגן על שלום הציבור ובטחונו מפני מסוכנותו של הנאשם (ראו: בש"פ 3956/99 מדינת ישראל נ' יצחק חדיף ואח' (טרם פורסם)).

6.במקרה שלפנינו, התנהלות ההליכים במשפטם של המשיבים עד כה, בהתחשב בכך שמתוך שמונה ישיבות שנקבעו להוכחות נתקיימו רק שלוש, אינה משביעת רצון. יחד עם זאת וכפי שכבר צוין, הדחיות לא נתבקשו על-ידי המבקשת, ורובן נתבקשו על-ידי באי-כוח המשיבים, גם אם מסיבות מוצדקות. העובדה שהמבקשת ביקשה להוסיף עדים מטעמה לאחר הגשת כתב-האישום אינה יכולה להיזקף לחובתה, שכן מדובר, גם לגירסת הסניגורים, בצורך שנולד עקב התפתחות מאוחרת, הנובעת משהותו של המתלונן בחו"ל.

זאת ועוד, מסוכנותם הרבה של המשיבים אכן מהווה במקרה זה שיקול מרכזי, בגינו יש להעדיף את האינטרס הציבורי הקיים בהשלמת ההליכים תוך כדי מעצרם, על פני זכותם להשתחרר מן המעצר לאחר תום תשעה חודשים. המעשה המיוחס למשיבים הוא מעשה של אלימות קשה, תוך שימוש בסכינים ודקירת המתלונן במקומות שונים בגופו. לא בכדי קבע המחוקק כי עבירה שנעשתה תוך שימוש בנשק חם או קר מקימה חזקת מסוכנות שעל הנאשם הנטל להפריכה. הפעולות האלימות שביצעו המשיבים, לכאורה, תוך שימוש בכלי נשק העלולים לסכן חיים מצביעה על מסוכנותם המובהקת ומעלה את החשש כי המשיבים עלולים לחזור על מעשיהם, ולסכן גם אחרים. בצד המסוכנות הנלמדת מעצם המעשה המיוחס למשיבים, קם ועומד נגדם עברם הפלילי המכביד בעבירות אלימות. משיב 1 ביצע את העבירות בעודו אסיר ברישיון, בשל הרשעתו בשני מקרים של דקירות ובמקרה אחד של ירי ופציעה. למשיב 2 שני רישומים פליליים, אחד מהם בעבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש ועל-פי הנטען נגדו באישום השני, ביצע את מעשי האלימות המפורטים באישום הראשון תוך הפרת תנאי מעצר בית מלא שנקבעו לו בתיק אחר. למשיב 3 הרשעות קודמות, אף הן בעבירות אלימות, והדברים מדברים בעד עצמם.

אשר לטענת בא-כוח המשיב 2 לעניין הכרסום בחומר הראיות, טענה זו הועלתה בעלמא, בלא שהונחה לה תשתית ממשית כלשהי ומכל מקום "דרך המלך" לדיון בטענה מעין זו היא הגשת בקשה לעיון חוזר, אשר במסגרתה תתברר השאלה האם לאור ההתפתחויות במשפט, עדיין קיימות ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות לנאשמים בכתב האישום (ראו: בש"פ 3956/99 מדינת ישראל נ' יצחק חדיף (לא פורסם)).

7.סוף דבר, מסוכנותם הרבה של המשיבים מהווה שיקול מכריע להמשך מעצרם ואילו אופן התנהלות ההליכים עד כה, אינו מגלה עילה מספקת לדחיית הבקשה. יחד עם זאת, חזקה על בית-המשפט המחוזי כי יחיש את ההליכים כך שיתנהלו מעתה ואילך בקצב מואץ, כמתבקש. מעצרם של המשיבים מוארך, איפוא, בתשעים ימים החל מיום 26.6.03 או עד למתן גזר-הדין, לפי המוקדם.