בש"פ 6250/09 מדינת ישראל נ. פלוני

זוהי בקשה להארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים על-פי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ).

1.

המשיבים עומדים לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים (תפ"ח 570/08) בגין מסכת של עבירות מין אותן ביצעו על פי הנטען במתלוננת, ילידת 1987 - ביתו של המשיב 1 ובת-דודו של המשיב 2. כתב האישום מייחס למשיב 1, אביה של המתלוננת, שש עבירות של מעשה סדום בבת משפחה ועבירות רבות של אינוס ושל מעשה מגונה בבת משפחה אותן ביצע לפי הנטען, במתלוננת בהזדמנויות שונות בין השנים 2000 ל-2004 וכן בשנים 2008-2007 לאחר שהמשיבים גרמו לגירושיה של המתלוננת מבעלה ולחזרתה אל בית הוריה. באישום השני מיוחסות למשיב 2, בן דודה של המתלוננת, שלוש עבירות של מעשה סדום וארבע עבירות אינוס שבוצעו כלפי המתלוננת בשנים 2005 ו-2008. כמו כן מיוחסת למשיבים עבירה של איומים, בכך שהמשיב 1 ואחיה של המתלוננת איימו כי ישחיתו את פניה אם תוסיף להיפגש עם מי שהיה בעלה וכן בכך שהמשיב 2 איים על המתלוננת לאחר שברחה מהבית, כי ירצח אותה ואיים עליה שרק אם תיענה לו ישמור הוא את סודה בדבר פגישותיה עם מי שהיה בעלה.

2.

עם הגשת כתב האישום עתרה המבקשת למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים נגדם. בהחלטתו מיום 27.11.2008 נעתר בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ח' בן-עמי) לבקשה, בקובעו כי קיימת תשתית ראיות לכאורה נגד המשיבים שעיקרה הודעות המתלוננת אליה נלוו חיזוקים וסימני אמת שונים, וכן כי אף שבמרבית המקרים לא הופעלה כלפי המתלוננת אלימות פיזית, מדובר במעשים שבוצעו בה לכאורה במשך תקופה ארוכה שלא בהסכמתה תוך ניצול גילה הצעיר, מצוקתה, מרותו של אביה והשמעת איומים כלפיה. כל אלה מעידים, כך נקבע, על המסוכנות הנשקפת מן המשיבים ועל קיומה של עילת מעצר נגדם. עוד הצביע בית המשפט על חשש אינהרנטי לשיבוש הליכי משפט הקיים במקרה דנן. המשיבים עררו על החלטה זו, ובהחלטתו מיום 10.12.2008 דחה בית משפט זה את הערר (בש"פ 10189/08, כב' השופט י' דנציגר), בקובעו כי אין מקום להתערב במסקנותיו של בית המשפט המחוזי לגבי קיומן של ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים למשיבים. כמו כן נקבע כי קיימת במקרה דנן עילת מעצר סטטוטורית וכן כי קיים חשש שהמשיבים ינסו להשפיע על עדותם של חלק מעדי התביעה נוכח קרבתם המשפחתית והעובדה שחלקם מתגוררים בביתו של המשיב 1. כשלושה חודשים לאחר מכן משהחלה שמיעת הראיות בתיק העיקרי, הגישו המשיבים בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר בה הצביעו על חלוף הזמן וטענו לכרסום בחומר הראיות, ולכך שאין בשחרורם כדי להוות סכנה למתלוננת. בהחלטתו מיום 2.4.2009 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ח' בן-עמי) את הבקשה, בקובעו כי המתלוננת לא סטתה בעדותה מן הגרסה אותה מסרה בחקירת המשטרה וכי מסוכנותם של המשיבים והחשש מפני שיבוש הליכי משפט עודם קיימים. עוד נקבע כי הימצאותה של המתלוננת במקלט לנשים מוכות אינה מצדיקה את שחרורם של המשיבים מן המעצר, נהפוך הוא – היא מהווה אינדיקציה למסוכנות העולה מהם כלפיה.

3.

בבקשה שבכאן עותרת המבקשת להאריך את מעצרם של המבקשים בתשעים ימים החל מיום 18.8.2009 הואיל ובאותו מועד יחלפו תשעה חודשים מיום מעצרם ומשפטם טרם הסתיים. מטיעוני הצדדים בפני עולה כי המשפט מצוי בשלבי סיום מתקדמים. שמיעת הראיות הסתיימה, סיכומי המבקשת הוגשו בכתב ביום 5.8.2009, סיכומי המשיבים נשמעו על פה ביום 9.8.2009 ובית המשפט המחוזי קבע כי הכרעת הדין תינתן ביום 24.9.2009. לביסוס בקשת הארכה מציינת המבקשת את הסיכון הרב הנשקף מן המשיבים למתלוננת ולבנות משפחה נוספות, נוכח העבירות הקשות המיוחסות להם ונוכח מסכת האיומים והתעללות המינית במתלוננת אשר על פי הנטען נמשכה לאורך שנים והובילה אותה להימלט מאימת המשיבים ולמצוא מקלט במעון לנשים מוכות. במצב דברים זה, כך נטען, שחרורם של המשיבים מן המעצר יש בו משום סיכון ממשי וחריף לשלומה הפיסי והנפשי של המתלוננת וכמו כן, קיים חשש כי

ימלטו מאימת הדין נוכח העונש הכבד הצפוי להם אם יורשעו. המבקשת מוסיפה ומציינת כי למשיב 2 עבר פלילי הכולל הרשעות בתקיפה, איומים, הצתה וסיוע לבריחה ממשמורת חוקית והוא אף ריצה שתי תקופות מאסר, אחת בפועל והשנייה בעבודות שירות. לבסוף טוענת המבקשת כי התארכות ההליך נבעה מסיבות שונות שלא לכולן אחראית ההגנה, אך זימונה של המתלוננת לעדות ארבע פעמים וחקירתה במשך שעות ארוכות תרמו תרומה של ממש להתמשכות הדיון.

4.

המשיבים, מצידם, טוענים כי חל כרסום של ממש בראיות התביעה, כי עדותה של המתלוננת אינה מהימנה, וכי עדי התביעה לרבות בנות המשפחה סיפרו שהיא "שקרנית שיטתית". המשיבים מוסיפים וטוענים כי לא נשקפת מהם מסוכנות כלפי המתלוננת שכן היא נמצאת במקלט מוגן תחת פיקוח במשך כל שעות היממה; כי חלף פרק זמן מאז שהמתלוננת סיפרה על העבירות המיוחסות להם ועד שהם נעצרו וכי נגד אחיה של המתלוננת, שלטענתה איים לרצוח אותה ואנס אותה אף הוא, לא הוגש כתב אישום עד עצם היום הזה. עוד טוענים המשיבים כי עברו הפלילי של המשיב 2 כלל אינו רלוונטי לעבירות המיוחסות לו וכי לא קיים במקרה דנן חשש להימלטות מן הדין, וככל שזה קיים ניתן לאיינו בדרכים שונות.

5.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל. אכן, ככל שהמשפט הולך ומתארך וביתר שאת בחלוף תשעה חודשים מיום המעצר, מוסטת נקודת האיזון אל עבר השיקולים המצדיקים את שחרורו של הנאשם (ראו בש"פ 3262/07 מדינת ישראל נ' פלוני , פיסקה 5 (לא פורסם, 25.4.2007)). יחד עם זאת, חלוף הזמן אינו מהווה שיקול בלעדי ובענייננו השיקול המכריע את הכף הוא מסוכנותם הרבה של המשיבים כלפי המתלוננת, מסוכנות עליה עמדו בתי המשפט בהחלטות הקודמות שניתנו בתיק זה, אותן הזכרתי לעיל. כמו כן לא ניתן לשלול בנסיבות המקרה דנן קיומה של מסוכנות גם כלפי בנות משפחה נוספות. מסוכנות זו נלמדת מן המעשים הקשים המיוחסים למשיבים, אשר על פי הנטען נמשכו לאורך זמן ואשר בגינם נמלטה המתלוננת ומצאה מסתור במעון לנשים מוכות. בנסיבות אלה ובהתחשב בכך שהמשפט עומד על סף סיום והכרעת הדין בו צפויה להינתן ביום 24.9.2009, מצאתי כי בשלב זה האיזון הנכון מחייב להעדיף את ההגנה על בטחונן ושלומן של המתלוננת ובנות משפחה נוספות על פני חירותם של המשיבים (ראו בש"פ 5392/03 מדינת ישראל נ' גלזר , פיסקה 5 (לא פורסם, 23.6.2003)). יחד עם זאת ובהתחשב במועד שנקבע למתן הכרעת הדין, לא ראיתי צורך להאריך את מעצרם של המשיבים למשך תשעים ימים כפי שנתבקש ודי בנסיבות העניין בהארכת המעצר עד יום 30.9.2009. מובן מאליו כי אם יזוכו המשיבים או מי מהם בדין על פי הכרעת הדין הצפויה להינתן ביום 24.9.2009, כאמור, אזי ישוחררו הם או מי מהם לפני העניין מן המעצר כבר באותו מועד.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת ומעצרם של המשיבים מוארך בזאת עד יום 30.9.2009, בכפוף לאמור לעיל.