בש"פ 3262/07 מדינת ישראל נ. פלוני

זוהי בקשה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים.

1.

המשיב, יליד 1983, עומד לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בעבירות של מעשים מגונים ומעשי סדום בקטין. על פי כתב האישום המתוקן, ביום 13.7.2006 פגש המשיב ברחוב בקטין כבן 15 הלוקה בשכלו (להלן: הקטין ) והציע לו להתלוות אליו למקום עבודתו כמנקה חדרי מדרגות. המשיב לקח את הקטין לחדר מדרגות, שם חיבק אותו בכוח, הפשיל את מכנסיו, נגע באיבר מינו ולאחר מכן החדיר בכוח את איבר מינו לפי הטבעת של הקטין עד שהגיע לסיפוקו המיני, תוך שהוא גורם לקטין כאב עז. סמוך לאחר מכן, משסיים המשיב את עבודתו, הפשיל שוב את מכנסי הקטין והחדיר בשנית את איבר מינו לפי הטבעת של הקטין עד הגיעו לסיפוק מיני. לאחר הדברים הללו החזיר המשיב את הקטין לביתו. למחרת טילפן המשיב אל הקטין והזמינו להצטרף אליו בשנית לעבודת הניקיון בחדר מדרגות. הקטין נענה להזמנה. המשיב הוביל את הקטין למחסן בקרבת ביתו, שם חיבקו בחוזקה, נגע באיבר מינו וביקש ממנו כי יחדיר את איבר מינו לפיו. משסירב לכך הקטין, החדיר המשיב את איבר מינו לפי הטבעת של הקטין עד שהגיע לסיפוק מיני, תוך שהוא גורם לו כאב עז.

2.

ביום 20.7.2006 הוגש כתב האישום המקורי נגד המשיב ועם הגשתו עתרה המבקשת למעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו. יומיים קודם לכן, ביום 18.7.2006, הוארך מעצר הימים שהמשיב היה נתון בו והוא נשלח להסתכלות פסיכיאטרית בבית החולים "אברבנאל". המעצר לצורך הסתכלות הוארך עם הגשת כתב האישום במספר ימים נוספים, לצורך השלמת האבחון הפסיכיאטרי. בחוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה נקבע כי המשיב מבין את חומרת מעשיו ומודע לפסול שבהם וכי הוא כשיר לעמוד לדין. עם זאת אובחן המשיב כבעל אינטיליגנציה נמוכה וגבולית וכחסר שליטה בדחפים והומלץ על אבחון רמתו השכלית על ידי "האגף לטיפול באדם המפגר". בחוות הדעת המשלימה שהוגשה בעקבות כך, נקבע כי המשיב אינו שרוי במצב פסיכוטי וכי אף שהוא זקוק למעקב פסיכיאטרי נוכח איומיו האובדניים וההפרעה הכפייתית ממנה הוא סובל, אין צורך באשפוזו וניתן לבצע את המעקב במסגרת בית הסוהר. עוד עלה מן האבחון חשד כי המשיב מבקש לדמות מצב של פיגור עמוק במטרה להסתיר את מצבו האמיתי, אך נראה כי הוא סובל לכל היותר מפיגור קל שאינו מונע ממנו להבין את חומרת מעשיו ולעמוד לדין.

3.

ביום 24.8.2006 נעתר בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ד"ר ק' ורדי) לבקשת המבקשת והורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו. בהחלטתו דחה בית המשפט את טענת המשיב לפיה יחסי המין קוימו בהסכמה ומרצון, בקובעו כי המשיב ניצל לכאורה את העובדה שהקטין לוקה בשכלו וכי לא הייתה הסכמה חופשית של הקטין למעשים המיניים. בית המשפט הוסיף וקבע כי המשיב ידע שמעשיו אסורים ולכן איים על המתלונן שלא יספר עליהם ואף הציע כסף לאביו של הקטין תמורת היסוי אשמתו. בהמשך עמד בית המשפט על עברו הפלילי של המשיב הכולל הרשעה במעשים מגונים בקטינים וקבע כי בנסיבות אלה אין מקום להורות על חלופת מעצר בעניינו. ערר שהוגש על החלטה זו נדחה ביום 16.2.2007 (בש"פ 1191/07, כב' השופטת ע' ארבל).

4.

משחלפו תשעה חודשים ומשפטו של המשיב טרם הסתיים, עותרת המבקשת להארכת מעצרו בתשעים ימים נוספים. לטענתה, העבירות החמורות המיוחסות למשיב מקימות חשש ממשי כי שחרורו עלול לסכן את שלום הציבור והיא מדגישה כי המעשים המיוחסים לו מעידים על חוסר יכולתו לרסן את דחפיו ואת יצריו המיניים. המבקשת מוסיפה וטוענת כי האיומים שהשמיע המשיב על הקטין לבל יתלונן וניסיונותיו לשכנע את אביו של הקטין שלא לפנות למשטרה בתמורה לשלמונים אינם מאפשרים ליתן בו אמון לצורך חלופת מעצר והדברים אף מקימים חשש מפני שיבוש מהלכי משפט. אשר לקצב התקדמות המשפט מציינת המבקשת כי בחודש יולי 2006, לאחר הקראת כתב האישום המקורי, החל משא ומתן בין המבקשת למשיב בניסיון להגיע להסדר טיעון. בחודש ינואר 2007 הודיעו הצדדים לבית המשפט כי ניסיון ההידברות לא עלה יפה, ובהתאם לכך נקבעו שלושה מועדי דיון לשמיעת הוכחות (25.4.2007, 18.7.2007 ו-19.7.2007). שני המועדים האחרונים נקבעו ליום דיון שלם "עד גמר הוכחות". בבקשה שבפניי טוענת המבקשת כי העיכוב במשפטו של המשיב נבע ממאמץ שנעשה לסיים את ההליך באופן מוסכם והיא מצרה על כך שניסיונות אלה כשלו, אך לטענתה ניתן לסיים את שמיעת ההוכחות במהלך שלושת מועדי הדיון שקבע בית המשפט. המשיב, מצידו, מתנגד לבקשה וטוען כי אין מקום להארכת המעצר וזאת במיוחד נוכח העובדה שכשלון המשא ומתן בין הצדדים נעוץ לדבריו בחילופי הפרקליטות המטפלות בתיק מטעם המבקשת וכי למעשה הושג סיכום עקרוני בינו ובין הפרקליטה הקודמת. המשיב סבור כי בנסיבות שנוצרו יש מקום להורות על עריכת תסקיר מבחן בעניינו, במסגרתו תיבחן האפשרות לשחררו לחלופת מעצר.

5.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

אכן, קצב ניהול המשפט הינו אחד השיקולים המרכזיים אותם יש לשקול במסגרת בקשה להארכת מעצר על פי סעיף 62 לחוק המעצרים, וככל שהמשפט הולך ומתארך נעה נקודת האיזון אל עבר השיקולים המצדיקים את שחרורו של הנאשם. יחד עם זאת, חלוף הזמן אינו מהווה שיקול בלעדי ועל כן בכל בקשה להארכת מעצר על בית המשפט לשוב ולשקול את מכלול השיקולים הצריכים לעניין (ראו בש"פ 1707/06 מדינת ישראל נ' ענבתאוי , תק-על 2006(1) 3600 (2006)). בענייננו, העובדה כי שמיעת ההוכחות טרם החלה בחלוף תשעה חודשים של מעצר נושאת משקל נכבד ביותר לטובת שחרורו של המשיב לחלופה. משא ומתן לקראת הסדר טיעון אינו יכול להצדיק עיכוב כה ניכר בשמיעת ההוכחות ומוטב היה לו קצב בית המשפט מלכתחילה פרק זמן קצר בהרבה לצורך כך. יחד עם זאת, יש לזכור כי במהלך תקופת ההארכה המבוקשת קבועים שלושה מועדי הוכחות במסגרתם יסתיים, להערכת המבקשת, שלב הבאת הראיות. כמו כן וכפי שקבע בית משפט זה בבש"פ 1191/07, המעשים המיוחסים למשיב מעידים על חוסר יכולתו לשלוט בדחפים מיניים ומסוכנותו לציבור הקטינים בכלל ולמתלונן בפרט הינה על כן ממשית וברורה. במקרים שבהם נשקפת מנאשם מסוכנות בשל עבירות מין בקטין ועל אחת כמה וכמה תוך ניצול מוגבלותו השכלית של הקטין אין מקום, ככלל, לאפשר חלופת מעצר (ראו בש"פ 8099/06 פלוני נ' מדינת ישראל , תק על 2006(4) 537, פיסקה 7 (2006)). מסקנה זו מתחייבת במשנה תוקף במקרה שלפנינו נוכח עברו הפלילי של המשיב בעבירות מאותו הסוג הכולל גמר דין משנת 2001 ללא הרשעה בשני אישומים של מעשים מגונים בקטין; גמר דין משנת 2002 ללא הרשעה בגין שיבוש מהלכי משפט והפרת הוראה חוקית וכן גזר דין משנת 2005 בגין מעשים מגונים בשלושה קטינים. עברו המכביד של המשיב בעבירות מין יש בו כדי ללמד על דפוס פעולה חוזר ונשנה ועל סיכון מובהק הנשקף ממנו כי ישוב לסורו ויוסיף לפגוע בקטינים אם ישוחרר לחלופת מעצר.

מטעמים אלה נראה כי אין מנוס מהמשך מעצרו של המשיב. עם זאת, ראוי כי בית המשפט המחוזי יעשה כל שלאל ידו על מנת ששמיעת המשפט תתקדם מעתה בקצב הראוי ותסתיים במהלך תקופת ההארכה הנוכחית.

מעצרו של המשיב מוארך, אפוא, בתשעים ימים החל מיום 20.4.2007 או עד למתן פסק דין בתפ"ח 1086/06 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפי המוקדם.