בש"פ 6917/10 מדינת ישראל נ. גיא וברמן

בפניי בקשה להאריך בפעם השנייה את מעצרו של המשיב על-פי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה) (מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), למשך תשעים ימים.

1.

העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בנצרת יחד עם זאב רוזנשטיין (להלן: רוזנשטיין ). לעורר מיוחסות עבירות של שידול לרצח וכן גרם מוות (שני מקרים), ולרוזנשטיין מיוחסות עבירות של רצח, הריגה (שני מקרים) וקשירת קשר לביצוע פשע. על-פי המתואר בכתב האישום המתוקן, בשנת 1996 הועמדו לדין אילן אסלן, יעקב כחלון ורפי ויצמן (להלן: ויצמן ) בגין ניסיון לרצוח את זאב רוזנשטיין (להלן: רוזנשטיין ). במהלך המשפט, נעלם אילן אסלן ולא נמצא עד היום; יעקב כחלון נרצח; וויצמן זוכה במשפט. על רקע זה חפץ רוזנשטיין, כך נטען, במותו של ויצמן כנקמה. במהלך התקופה שקדמה ליום 23.9.2001, פנה רוזנשטיין לאיל שטרית (להלן: איל ) על מנת שהלה ירצח את ויצמן, והוא אף שילם לאיל סכומים שונים על חשבון השכר שאמור היה לקבל תמורת ביצוע הרצח. בסוף חודש אוגוסט 2001 או במהלך חודש ספטמבר 2001,

התקיים בחוף שלדג בטבריה מפגש בו נכחו איל, יהודה אוחיון (להלן: יהודה ), המשיב (שהיה מקורב אז לרוזנשטיין) ואדם נוסף (להלן: ס' ). במהלך המפגש שוחחו יהודה ואיל על כך שויצמן מבקש לפגוע בהם כנקמה מצד אדם שנורה על-ידי יהודה. מששמע זאת המשיב, הוא פנה אל יהודה ואל איל ואמר להם כי רוזנשטיין מוכן לשלם סכום של 100,000 דולר למי שיהרוג את ויצמן. ביום 23.9.2001, ולאחר שוויצמן ושני חבריו יצאו מפאב בחוף שלדג בטבריה יחד עם אשתו של ויצמן ואשת אחד החברים, הגיעו למקום איל ויהודה באופנוע גנוב כשהם מצוידים באקדחים בכוונה לרצוח את ויצמן, בהתאם לקשר שקשר איל עם רוזנשטיין ובהתאם לשידולו של המשיב. יהודה ניגש אל החבורה וירה בוויצמן ובשני חבריו, אשר נהרגו כתוצאה מן הירי. עוד נטען בכתב האישום כי בעת הרצח שהו המשיב ו-ס' בחו"ל וכי לאחר ששבו ארצה, ביום 4.10.2001 או בסמוך לכך, העביר רוזנשטיין לאיל, באמצעות המשיב, סך של 100,000 דולר תמורת הרצח. איל נטל את הכסף ונתן למשיב כ"טיפ" סך של 2,000 דולר.

2.

עם הגשת כתב האישום (טרם תיקונו), בחודש אוקטובר 2009, עתרה המבקשת למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בבקשה צוין, בין היתר, כי ביום 21.9.2009

נדון המשיב למאסר בפועל בן 28 חודשים בגין עבירות סמים, ועוד צוין כי הוא עומד לדין בבית המשפט המחוזי מרכז בגין עבירות סמים חמורות, וכי גם באותו התיק התבקש מעצרו עד תום ההליכים (להלן: התיק הנוסף ). הדיון בבקשת המעצר בתיק דנן נדחה מספר פעמים מסיבות שונות ולבקשת הצדדים ובסופו של דבר, ביום 10.6.2010 הודיע המשיב על הסכמתו למעצרו עד תום ההליכים, תוך שהוא שומר לעצמו את הזכות לקיים דיון בשאלת מעצרו בכל עת ללא צורך להראות קיומן של נסיבות חדשות. בכפוף להסתייגות זו הורה בית המשפט המחוזי על מעצר המשיב עד תום ההליכים. משחלפו תשעה חודשים ומשפטו של המשיב לא הסתיים, עתרה המבקשת לבית משפט זה להארכת מעצרו בתשעים ימים. בהחלטתו מיום 7.7.2010 דן בית משפט זה בבקשה במאוחד עם הבקשה למעצרו של המשיב בתיק הנוסף, ונעתר לה (בש"פ 4933/10 ו-בש"פ 4948/10, כב' השופט א' לוי).

3.

עתה עותרת המבקשת להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים והיא סוקרת את מהלך הדיונים במשפט שטרם הסתיים, בציינה בין היתר כי הקראת כתב האישום התקיימה ביום 11.11.2009 אך המענה נדחה מעת לעת בשל בקשות שונות שהגיש בא-כוחו של רוזנשטיין, לרבות בקשה לעיון בחומר חקירה, שהתקבלה באופן חלקי. המשיב מצידו עתר לגילוי ראיות חסויות וטרם ניתנה החלטה בבקשה זו. ביום 25.7.2010 הגיש המשיב תגובה מתוקנת לכתב האישום, וביום 30.8.2010 (בהמשך להחלטה קודמת) קבע בית המשפט כי שמיעת הראיות תחל בחודש דצמבר 2010 וכי מאותו מועד ואילך יתקיימו ההוכחות פעמיים בשבוע בקביעות.

בבקשה מציינת המבקשת כי שלב ההוכחות במשפטו של המשיב אכן מתעכב, אך בתיק התקיימו ישיבות לא מעטות והעיכובים נבעו, בין היתר, ממורכבות התיק ומן הצורך לאפשר את לימוד חומר החקירה הרב ואת ליבון הטענות המקדמיות שהועלו. לטענת המבקשת, העבירות המיוחסות למשיב מלמדות על המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו לביטחון הציבור, מסוכנות המתעצמת נוכח עברו הפלילי המכביד הכולל 19 הרשעות קודמות בעבירות אלימות ובעבירות רכוש וסמים. כמו כן טוענת המבקשת כי העונש החמור הצפוי למשיב אם יורשע בעבירות המיוחסות לו מקים חשש מובנה להימלטות מן הדין וגם בכך יש לטענתה כדי להצדיק את המשך מעצרו.

המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי אף שכתב האישום נגדו הוגש לפני כשנה, שמיעת ההוכחות טרם החלה. המשיב מדגיש כי הדיון בעניינו התעכב כיוון שבמקביל התמשכה החקירה נגד רוזנשטיין, שצורף לכתב האישום רק בינואר 2010, וכן משום שסנגוריו של רוזנשטיין הגישו בקשות שונות ובהן בקשה לעיון בחומר חקירה וכל אלה עיכבו מאוד, לדבריו, את קצב הדיונים. בנוסף טוען המשיב כי הוא מרצה כיום מאסר בפועל בהליך אחר ועל כן, אין מקום להאריך את מעצרו בהיותו נתון ממילא מאחורי סורג ובריח.

4.

דין הבקשה להתקבל.

קצב ניהול המשפט הוא אכן אחד השיקולים המרכזיים שעל בית המשפט לשקול במסגרת בקשה להארכת מעצר על פי סעיף 62 לחוק המעצרים, שכן ככל שהמשפט הולך ומתארך נעה נקודת האיזון אל עבר השיקולים המצדיקים את שחרורו של הנאשם. יחד עם זאת, חלוף הזמן אינו מהווה שיקול בלעדי ועל כן בכל בקשה להארכת מעצר על בית המשפט לשוב ולהידרש למכלול השיקולים הצריכים לעניין (ראו בש"פ 3262/07 מדינת ישראל נ' פלוני , פיסקה 5 (טרם פורסם, 25.4.2007)). במקרה דנן, ואף שחלפה כשנה מאז הוגש כתב האישום המקורי נגד המשיב, טרם החלה שמיעת ההוכחות במשפט, וזו תחל רק בעוד כחודשיים. מדובר ללא ספק בקצב

איטי ויש להצר על כך ששלב ההוכחות טרם החל עד כה. מנגד, יש ליתן משקל לכך שבמהלך תקופה זו נדרש בית המשפט המחוזי לדון בטענות מקדמיות שונות ולכך שהחל מחודש דצמבר יישמע התיק באופן רציף פעמיים בשבוע. יש לקוות כי עם תחילת שמיעת הראיות כאמור, יתקיימו הדיונים כסדרם וללא דחיות. כמו כן, ראוי לבחון שמא ניתן "לעבות" את לוח הדיונים כבר בזמן הקרוב ולקבוע מספר דיונים גם לפני חודש דצמבר 2010. בהתחשב בכל האמור לעיל וכן במסוכנותו של המשיב הנלמדת מן העבירות המיוחסות לו ומעברו הפלילי המכביד, אני סבורה כי יש להיעתר לבקשה.

מעצרו של המשיב מוארך, אפוא, בתשעים ימים החל מיום 12.10.2010 או עד למתן פסק-דין בת"פ 150/09 בבית המשפט המחוזי בנצרת, לפי המוקדם מביניהם. החלטה זו תועבר על ידי המבקשת אל המותב הדן בתיק על מנת שיבחן אפשרות להוסיף מועדים קרובים לשמיעתו, כאמור.