בש"פ 1191/07 פלוני נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט ק' ורדי) בב"ש 92582/06, להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו במסגרת פ"ח 1086/06.

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו מספר עבירות של מעשים מגונים ושל מעשי סדום בקטין הסובל מפיגור שכלי ומהפרעה רגשית (להלן: המתלונן ). על פי עובדות כתב האישום,

בשעות הערב של יום 13.7.06, פגש העורר את המתלונן והציע לו כי יתלווה אליו למקום עבודתו כמנקה חדרי מדרגות. המתלונן התלווה אל העורר, וכשהגיעו השניים לחדר המדרגות, חיבק העורר את המתלונן בכוח, הפשיל את מכנסיו, נגע באיבר מינו ולבסוף החדיר בכוח את איבר מינו לפי הטבעת של המתלונן, תוך שהוא גורם לו כאב עז, עד אשר הגיע לסיפוק מיני. בחלוף פרק זמן קצר, ומשסיים העורר את עבודתו, שב העורר והפשיל את מכנסי המתלונן והחדיר בשנית את איבר מינו לפי הטבעת של המתלונן עד אשר הגיע לסיפוק מיני. למחרת בבוקר, טלפן העורר אל המתלונן והזמינו להתלוות אליו בשנית לעבודתו בחדר המדרגות. המתלונן חבר אל העורר, אשר הובילו למחסן בקרבת ביתו, שם שב וחיבקו בחוזקה, נגע באיבר מינו וביקש ממנו כי יחדיר את איבר מינו לפיו. משסירב המתלונן לבקשתו של העורר, החדיר העורר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלונן, תוך שהוא גורם לו לכאב, עד שהגיע לסיפוק מיני.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. את החלטתו לקבל את הבקשה, נימק בית המשפט המחוזי, בכך שעל-פי חומר הראיות ניתן לקבוע באופן לכאורי, כי העורר ביצע את המעשים המיוחסים לו תוך ניצול היותו של המתלונן לקוי בשכלו, ובהיעדר הסכמה חופשית של המתלונן למעשים המיניים. על פי קביעת בית המשפט, ידע העורר כי מדובר בקטין הסובל מפיגור שכלי וכי מעשיו אסורים, ולכן גם איים על המתלונן לבל יספר על אשר אירע, ואף הציע כסף לאביו המאמץ של המתלונן כדי שלא יתלונן במשטרה. לאור זאת, ולאור העובדה כי לעורר עבר פלילי מכביד הכולל ביצוע עבירות מין, החליט, כאמור, בית המשפט, להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

3.

העורר אינו כופר בעובדה כי קיים יחסי מין עם המתלונן, אך לדידו, קוימו יחסים אלו בהסכמה מצדו של המתלונן, ומבלי שהעורר ניצל את מצבו הנפשי או השכלי. לטענת העורר, לאור התנהגות המתלונן, אשר הוכיחה לו כי חפץ במעשים אלה, לא הייתה לו כל אפשרות להבחין בליקויו השכלי. עוד טוען העורר, כי משבית המשפט קמא סבר כי על פי חומר הראיות, סובל המתלונן מ"פיגור שכלי קל והפרעה רגשית" לא מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 345(א)(5) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ואשר יוחס לעורר, שלפיו על המעשה להיעשות תוך ניצול היותו של הקורבן חולה נפש או לקוי בשכלו. בהקשר זה טוען העורר, כי יכולתו לנצל את מצבו השכלי של המתלונן נחלשה אף יותר בשל הפיגור הקל שממנו סובל הוא עצמו, כשם שעלה מחוות הדעת הפסיכיאטרית המשלימה אשר הגיש, על-פי החלטת בית המשפט, ד"ר כספי. לאור זאת, טוען העורר, יחסי המין שקוימו בין השניים היו, כלשונו, יחסי מין "בין שני מפגרים", ולא התקיים הפער הנדרש בסעיף 345(א)(5), בין מבצע העבירה לבין הקורבן, ושבעטיו ברור למבצע העבירה שהוא מנצל את מצבו השכלי או הנפשי של הקורבן. עוד טוען העורר כי על בית המשפט קמא היה לבחון את אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר בבית אמו. לדעת העורר, חלופה שכזו הייתה יכולה לאיין את החששות שבהימצאותו מחוץ למעצר, זאת היות שאמו ושאר בני הבית מוכנים לספק פיקוח צמוד של 24 שעות על העורר, ולהקפיד כי לא יפר את תנאי שחרורו. לבסוף טוען העורר, כי שגה בית המשפט כשנמנע להורות על עריכת תסקיר מטעם שירות המבחן. לדעת העורר, תסקיר שכזה לא היה בוחן אך את שאלת חלופת המעצר, כי אם במסגרתו ניתן היה לבדוק את העורר, ואם היה מתברר כי הוא סובל מבעיות רפואיות בתחום המיני, להגיש המלצות טיפוליות לגביו.

4.

בתגובה לטענות אלה, טוענת המשיבה, כי מהחלטת בית המשפט המחוזי בעניין המעצר עד תום ההליכים

עולה כי העורר מהווה סכנה לקטינים וכי מסוכנתו מצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים. בהקשר זה מפנה המשיבה לעברו הפלילי המכביד של העורר, שהורשע זה מכבר בשנת 2005 במעשים מגונים בקטין, ונידון ל-6 חודשי עבודות שירות, וכן נגזר דינו בשנת 2001, ללא הרשעה, בעבירה נוספת של מעשה מגונה בקטין ובעבירה של שיבוש מהלכי משפט. המשיבה דוחה את טענת העורר כי לא היה מודע לכך שהמתלונן לא חפץ בקיום יחסי מין עמו. בעניין זה מפנה המשיבה להודעת העורר במשטרה, שלפיה ידע כי המתלונן "קצת לא בסדר" וכי איים עליו שלא יספר על שאירע בין השניים (עמ' 2 להודעת העורר במשטרה), ולעדות אביו המאמץ של המתלונן שעל פיה הציע לו העורר כסף כדי שלא יתלונן במשטרה (עמ' 1 סיפא , עמ' 2 רישא להודעת אבי המתלונן במשטרה). עוד מפנה המשיבה לחוות הדעת שנערכה לעורר, שעל פיה ביכולתו להבחין בין טוב לרע. לדעת המשיבה, חוות דעת זו מוכיחה כי העורר מנסה להציג עצמו כסובל מפיגור כדי לחמוק מהרשעה.

5.

לאחר שעיינתי בערר ובנספחיו, קראתי את החלטתו של בית המשפט קמא בעניין המעצר עד תום ההליכים והעמקתי בהודעותיהם של העדים ושל העורר במשטרה, מצאתי כי דין הערר להידחות.

חלק מן הטענות שטען העורר בפניי עוסקות בשאלת מודעותו לעובדה כי יחסי המין בינו ובין המתלונן התבצעו תוך שהוא מנצל את היותו לקוי בשכלו. טענות אלו קשורות לשאלה האם קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, כנדרש בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996. המבחן לקיום "ראיות לכאורה" לעניין מעצרו של נאשם מתמקד בשאלה האם הפוטנציאל ההוכחתי הטמון בחומר החקירה שבידי התביעה מצביע על סיכוי סביר להוכחת אשמתו של הנאשם בסוף המשפט (ראו בש"פ 8087/95

זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996)). עיון בתשתית הראייתית שנצטברה עד כה בתיק זה, מעלה כי קיימות ראיות לכאורה למכביר בשאלת מודעותו של העורר לכך שהמתלונן נעדר רצון חופשי לקיום יחסים אינטימיים עמו. חלק מראיות אלו הובאו בטענות המשיבה ומקורן בהודעות המשטרתיות של הצדדים המעורבים בתיק.

כך, כשם שהראתה המשיבה, הודה העורר כי ידע שהמתלונן "קצת לא בסדר", ועל כן איים עליו שלא יספר לאיש את שאירע ביניהם (עמ' 2, ש' 14, 39 להודעת העורר במשטרה). העורר אף הסכים כי ביצע את מעשיו במתלונן עקב כך שהוא "סובל מדחף מיני" (ש' 23) וציין כי "הייתי פתאומית חרמן ולא שלטתי על זה" (ש' 25). עוד מודה העורר כי החזיק את המתלונן חזק גם אם לא "ממש חזק" (ש' 31). כשם שצוין, אביו המאמץ של המתלונן סיפר בהודעתו כי העורר איים על המתלונן, וכי לו עצמו הציע העורר כסף על מנת שלא ידווח למשטרה. עדויות אלה, לצד קביעת המומחה מטעם בית המשפט כי העורר יכול להבדיל בין טוב לרע וכי הוא מבין את חומרת מעשיו ומודע לפסול שבהם, מספקת תשתית ראייתית לכאורית איתנה למעצרו של העורר עד תום ההליכים.

6.

המעשים המיוחסים לעורר, כמו גם עברו המכביד הכולל עבירות מין בקטינים, מעלים יסוד סביר לחשש כי העורר יסכן את בטחון ושלום הציבור אם ישוחרר ממעצר. כניעתו לדחפיו ההרסניים, תוך התעלמות מוחלטת מרצונו, לכאורה, של הזולת, מעלים חשש כי העורר ישוב ויבצע מעשים מעין אלה פעמים נוספות אם יתאפשר לו. בנסיבות אלה מצאתי כי אכן לא ניתן לאיין את המסוכנות הגלומה בעורר בדרך של חלופת מעצר. יתרה מכך, איומיו של העורר על המתלונן לבל יתלונן, וניסיונו לשכנע את אבי המתלונן שלא לפנות למשטרה בתמורה לשלמונים, לא מאפשרים ליתן בעורר את מידת האמון הנדרשת לצורך שחרורו לחלופת מעצר.

הערר נדחה איפוא.