בש"פ 11796/05 איגור שולקין נ. מדינת ישראל

1.כתב האישום שהוגש נגד העורר מייחס לו עבירות של אינוס, מעשה סדום, קשירת קשר לביצוע פשע, סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, סרסרות למעשי זנות, כליאת שווא והבאת אדם לידי עיסוק בזנות. לפי המיוחס לו, החזיק וניהל העורר בתקופה הרלבנטית לכתב האישום מקום לשם עיסוק בזנות. לפי האישום הראשון, העסיק העורר את המתלוננת, ג', בעבודה בזנות במכון, נעל אותה במכון ומנע ממנה לעזבו. העורר שילם לג', לפי הנטען, 15% מן האתנן ששילמו לקוחות עבור עבודתה, מחצית מן ה- 85% שנותרו נטל לעצמו ואת המחצית השניה העביר לנאשמים אחרים בפרשה. לפי האישום השלישי, באוקטובר 2003 "קנה" העורר את המתלוננת י' מאסטוניה, המתין לה בשדה התעופה, הסיע אותה לבית מלון והסביר לה כי עליה לעבוד עבורו בזנות למשך חצי שנה לפחות. כמו כן, לפי הנטען, העורר אנס את י' וביצע בה מעשה סדום, כשהוא תובע את "זכותו" לקיים עמה יחסי מין בשל היותו "בעל הבית" שלה. לפי המיוחס לו, העורר העסיק את י' בכמה מכונים שבבעלותו, נעל אותה ונשים אחרים שהועסקו על-ידו, ולא איפשר להן לצאת מן המקום. בדצמבר 2003 "מסר" העורר את י' לאחת – גלינה בריקמן, על מנת שזו תפקח על עבודתה של י', כשהעורר נטל מחצית מכספי האתנן של י' לעצמו, ומחצית העביר לגלינה בריקמן.

2.בד בבד עם הגשת כתב האישום נגדו, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט ח' כבוב) מצא כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר ונאשמים אחרים, ומשכך קיימת גם עילת מעצר. עם זאת, בהחלטה מיום 9.5.05, קבע בית המשפט כי "לאור חלוף הזמן מיום ביצוען של העבירות המיוחסות לו, ונוכח התסקיר החיובי שהוגש בעניינו מאת שירות המבחן, ממנו ניתן ללמוד על שינוי חיובי שחל באורח חייו של האחרון, כמו גם התרשמות שירות המבחן מהעדר מסוכנות", ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר. בית המשפט הורה לעורר, במסגרת תנאי השחרור, להפקיד ערבות עצמית וערבות צד ג', להימנע מיצירת כל קשר עם המתלוננות, לשהות במעצר בית מלא בביתו תחת פיקוחה של אמו. כן הוציא בית המשפט לעורר צו עיכוב יציאה מן הארץ. בחלוף שבעה חודשים, הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטה בעניין תנאי שחרורו, וביקש לבטל את תנאי מעצר הבית שהושת עליו. ביום 12.12.05, בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטת נ' אהד) נעתר חלקית לבקשתו של העורר, וקבע כי יותר לו לצאת לעבודה תחת פיקוח צמוד של מר אלכסנדר אלטר, אך בשעות ובימים בהם לא יעבוד, ישהה העורר במעצר בית מוחלט בביתו.

3.על החלטה זו מלין בפניי העורר. לדבריו, עבר זמן רב ממועד תחילת ריצויו של מעצר הבית והמשפט לא צפוי להסתיים בקרוב. העורר נסמך על החלטה קודמת של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ש' לבהר), שקבע ביום 1.8.05 כי "יתכן שלאחר שיקבע מועד להוכחות יהיה מקום אם אכן יחלוף זמן רב לשוב ולהגיש בקשה לעיון חזור", וטוען כי אכן עבר זמן רב ממועד תחילת ריצויו של מעצר הבית, וכי המשפט נגד העורר ונאשמים אחרים לא צפוי להסתיים בקרוב. עוד טוען העורר כי הוא נעצר באפריל 2005 בלבד, בגין עבירות שביצע, לכאורה, בשנים 2002 ו- 2003, ואף שהמתלוננת באישום השלישי הגיעה להעיד במשטרה בשנת 2003 לא נעשה כל ניסיון לעצור את העורר ולחקרו בזמן אמת. העורר מוסיף כי המתלוננת באישום השלישי עזבה את הארץ לפני זמן רב ואין ביניהם כל קשר. עוד הוא טוען, כי תסקיר המבחן שהוגש בעניינו עוד באפריל 2005 המליץ על שחרורו ללא תנאים, וכי מצבו הרפואי מדרדר. המשיבה, מצדה, סומכת על החלטתו של בית המשפט קמא, וטוענת כי נסיבותיו האישיות של העורר והשיהוי בחקירה באו לידי ביטוי בהחלטה שמתירה לו לצאת לעבודה.

4.דין הערר להידחות. העבירות שמיוחסות לעורר הינן חמורות עד מאוד, ואין להקל בהן ראש גם אם נגרם שיהוי בחקירתן וגם אם הנאשם בהן הוכיח כי הוא שינה את אורחותיו ופנה לדרך הישר:

בימים שמכבר סחרו אנשים בבני-אנוש כצלמם ובדמותם, כמו היו חפצים דוממים; כך הוא, ככל הנראה, גם בימינו אלה במדינות מסויימות. הוראת סעיף 203א. לחוק העונשין נועדה להילחם בדמותו המודרנית והמכוערת של סחר העבדים מימים שמכבר, ואנו, בתי-המשפט, משימה הוטלה עלינו להעלות את תרומתנו למלחמה זו שמלחמת חורמה היא. ... המלחמה בסחר בבני-אדם לעיסוק בזנות אף היא כמלחמת ישראל בעמלק: אף זו מלחמה היא שאין בה לא שביתת נשק ולא פשרה. (בש"פ 7542/00 חנוכוב נ' מדינת ישראל , טרם פורסם)

בית המשפט קמא מצא כי קיימות נגד העורר ראיות לכאורה, והחלטתו זו אושרה בבית משפט זה בבש"פ 4483/05 מדינת ישראל נ' שיף , טרם פורסם. די היה בכך כדי לעצרו עד תום ההליכים. עם זאת, הן בית המשפט קמא והן בית משפט זה (בעניין שיף הנ"ל) נתנו את דעתם לתסקיר המעצר החיובי שנערך ביחס לעורר ולזמן שחלף מאז ביצוען של העבירות שמיוחסות לו, והחליטו לשחרר את העורר למעצר בית. משחלף פרק זמן נוסף, בית המשפט אכן בחן שוב את תנאי השחרור של העורר, ואף הקל בהם, והתיר לו לצאת לעבודה למרבית שעות היום. החלטה זו של בית המשפט המחוזי התחשבה הן בשיהוי שנגרם בחקירה, הן במצבו הרפואי הלקוי של העורר, והן בשינוי החיובי באורחות חייו. בנסיבות המקרה לאור טיבם של המעשים שיוחסו לעורר ועברו הפלילי, אין עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא. חסד עשה בית המשפט עם העורר והחלטתו אך היטיבה עמו. לא נותר אלא לקוות כי גורמי האכיפה לא ישתהו עוד בחקירתן של עבירות כה חמורות מן הסוג שיוחסו לעורר.

הערר נדחה איפוא.