בש"פ 7542/00 ארטור חנוכוב נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות של סרסרות למעשי זנות, הבאת אדם לידי עיסוק בזנות, סחר בבני אדם לעיסוק בזנות וסחיטה באיומים. עם הגשת כתב-אישום הורה בית-משפט קמא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, ובקשה שהגיש העורר לעיון חוזר בהחלטת המעצר - נדחתה.

על החלטת המעצר ועל הסירוב לעיון חוזר בהחלטת המעצר הערר שלפניי.

באי-כוח בעלי-הדין ריכזו טענותיהם לפניי - בעיקר - בעבירה אחת המיוחסת לעורר והיא העבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות. עבירה זו, עבירה חדשה היא בספר החוקים של ישראל. הכנסת חוקקה אותה ביום 10 ביולי 2000 ותחילתה היתה ביום 21.7.2000, עם פרסומו של חוק העונשין (תיקון מספר 56), התשס"א2000-, (ס"ח, 226). העבירה נקבעה כהוראת סעיף 203א. לחוק העונשין התשל"ז1977- (להלן - חוק העונשין) ולשונה רצה כך:

סחר בבני אדם לעיסוק בזנות

203א. (א) המוכר או הקונה אדם להעסקתו בזנות או המתווך למכירה או לקניה כאמור, דינו - מאסר שש עשרה שנים; לענין זה, "מוכר או קונה" - תמורת כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת.

(ב) הגורם לאדם לעזוב את המדינה שבה הוא מתגורר כדי שיעסוק בזנות, דינו - מאסר עשר שנים.

ומדוע ריכזו באי-כוח בעלי-הדין את טיעוניהם בעבירה זו? אלא שמוסכם היה, ככל-הנראה, כי העבירות האחרות עבירות "שיגרתיות" הן, עבירות "מן המניין", עבירות הן שבהיעדר טעמים מיוחדים אין עוצרים בגינן נאשם עד לתום ההליכים. שלא כעבירות האחרות היא העבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות; עבירה זו, עבירה חמורה היא במיוחד, ולא בכדי העובר אותה צפוי למאסר בן שש עשרה שנים. אין צורך להוסיף, הכל יודעים זאת, כי עבירה זו עבירה נגזרת היא מתופעות בזויות שנתגלו בחיי המדינה, תופעות של "יבוא" נערות ונשים ממדינות מסויימות להעסקתן בזנות, "יבוא" המלווה בהתנהגות נקלית ובזויה כלפי אותן נערות ונשים המבקשות למצוא פת-לחם. אין זה כבוד לא למדינה ולא לחברה בישראל, שעבירה מעין זו נחרתת בספר החוקים, בייחוד ביודענו שהעבירה לא שרדה במקומנו מימים שמכבר; עבירה היא שנקבעה בימינו אלה.

עבירה חדישה זו של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות תחילתה היתה ביום 21 ביולי 2000, וכדברו של כתב האישום מקצת מן המעשים המתוארים בו נעשו לאחר יום ה21- ביולי. אכן, אין המדובר אלא בימים ספורים בלבד, ואולם די בימים אלה כדי לחייב את העורר בעבירת הסחר בבני אדם, אם אמנם יש ראיות לסבכו בעבירה זו. בוודאי שהכיעור המלווה את העבירה בכל דרכיה, כיעור מכוער הוא גם אם מעשה הסחר נעשה אך ימים ספורים בלבד.

וכך מלמד אותנו כתב-האישום: פלונית, אישה כבת 26 ממדינה פלונית, באה ארצה והחלה עוסקת בזנות. בראשית, ככל הנראה - הדבר לא נתברר לי לחלוטין - עסקה פלונית בזנות לעצמה, ואולם לא עבר זמן רב עד שוויקטור מכלוף (ויקטור) החל לשמש כסרסור לה. בהמשך הדרך סוכם בין ויקטור לבין המשיב, כי ויקטור "ימכור" את פלונית למשיב (כך לשון כתב-האישום) לשם העסקתה בזנות. בתמורה ל"מכירה" זו שילם המשיב לויקטור סך של 500 ש"ח ליום למשך שלושה חודשים וחצי.

במהלך הימים התאהבה פלונית בפלוני - גם העוסקת בזנות יכולה שתתאהב; פלוני השיב לה אהבה, והשניים תכננו לברוח מוויקטור ומן המשיב. אמרו ועשו. מששמעו ויקטור והמשיב על כך שפלונית נמלטה מהחזקתם, התקשרו עם פלוני, ובשיחה קשה שהיתה עימו איימו המשיב וויקטור על פלוני כי יֵרַע לו אם פלונית לא תוחזר להחזקתם. הואיל ופלוני התלונן (עוד קודם לכן) למשטרה על מעשיהם של המשיב ושל ויקטור, הותקן מעקב על שיחות הטלפון היוצאות ובאות בטלפון של פלוני; וזכיתי - אם זכייה ייקרא לדבר - לקרוא את תיכתוב (המכונה בטעות: תמליל) השיחה שהיתה בין ויקטור והמשיב לבין אותו פלוני. התבטאויותיו של המשיב כלפי אותו פלוני יעוררו צמרמורת בלב הקורא, ואין ספק כי יש בדבריו של המשיב כדי להטיל אימה על השומע אותם. לגופם של דברים ייאמר, כי המשיב יודע להתבטא בלשון ברורה באשר לזכויותיו בפלונית. וכך, נוסף לאיומיו על פלוני אומר הוא כי הוא האחראי לה הואיל ושילם עבורה 6000 דולר.

השאלה העיקרית הנשאלת היא, אם יש ראיות לכאורה לעבירה המיוחסת למשיב - היא עבירת סחר בבני אדם לעיסוק בזנות. בא-כוח המשיב טען לפניי בתוקף כי עבירת סחר בבני אדם מעלה נגד עינינו דגם של עבדות ושל סחר בבני אדם כמעשי ה"אדונים" בתקופת הסחר בעבדים: ש"אדון" של עבד מכר את עבדו ל"אדון" אחר. בענייננו, כך מוסיף הוא וטוען, המתלוננת לא היתה כלל שפחה, לא של ויקטור ובוודאי לא של העורר, שהרי היתה חופשייה לצאת ולבוא כרצונה. פלונית היתה עצמאית בעיסוקה, והמשיב ניתן להעלות עליו, למירב ולמירע, כי היה סרסור למעשי זנות.

אינני מסכים לתיאור מירקם היחסים בין המשיב לבין פלונית, לא לתיאור העובדתי ולא לניתוח המשפטי. קריאה בחומר הראיות מעלה בבירור כי המשיב ראה בפלונית נכס שרכש מוויקטור וכי פלונית היתה בידיו כנכס מניב פירות. יחסו אליה היה כיחסו אל נכס המניב פירות, אף לא כיחס החקלאי אל עץ פרי הנדרש להשקייה ולטיפוח. יחסו של המשיב לפלונית היה יחס משפיל, ופלונית - שדרכונה נלקח ממנה על-ידי המשיב - רחוקה היתה להיות אדם חופשי.

אכן, אדם ה"שוכר" אישה מחברו תמורת "דמי שכירות" יומיים, לא יישמע בטענה כי אותה אישה היתה אדם חופשי. נאזין לשיחה שבין המשיב לבין פלוני, וידענו כי פלונית לא היתה אדם חופשי כל ועיקר.

אשר לדין: ספק בליבי - שמא אומר אין ספק בליבי - אם יש לפרש את המושגים "מוכר" ו"קונה" בהוראת סעיף 203א. לחוק העונשין כמשמעותם בחוק המכר האזרחי בישראל. לעניין זה אומר, תוך שאני משפיל את עיניי בבושה, כי פירוש המושגים "מוכר" ו"קונה" אדם להעסקתו בזנות - כהוראת סעיף 203א. לחוק העונשין - כוללים אף "משכיר" ו"שוכר" אדם להעסקתו בזנות. ולמדקדק בשפה אוסיף, כי בהקשר זה שלפנינו עתה, "השכרת" אדם לזנות שקולה כנגד "מכר לשעה" לזנות. אני משפיל את עיניי בבושה, שכן מכירה וקניה של אדם - וכמותם השכרה ושכירה של אדם - לשם עיסוק בזנות, הינו, במובן מסויים, הזניית השפה; ואולם מה נעשה וכלו מילים מן השפה לתיאור מעשי כיעור כמעשים המתוארים בכתב-האישום. נדע אפוא, כי המושגים "מוכר ו"קונה" בהוראת סעיף 203א. לחוק העונשין, אינם אלא מושגים שאולים מעולם אחר; ומתוך ששאולים הם ממיסגרות ומתחומי ותחומי חיים אחרים, ממילא משנים הם את פניהם ואין להבינם אלא כמטאפורה לתיאור תופעות חיים מכוערות, תופעות חיים שהשפה דלה מכדי לציירן במדוייק.

שוכנעתי כי חומר הראיות שנאסף אל תיק המשטרה מעלה ראיות לכאורה - ואפשר אף יותר מאשר ראיות לכאורה - לכך שהמשיב סחר בפלונית לעיסוק בזנות. בימים שמכבר סחרו אנשים בבני-אנוש כצלמם ובדמותם, כמו היו חפצים דוממים; כך הוא, ככל הנראה, גם בימינו אלה במדינות מסויימות. הוראת סעיף 203א. לחוק העונשין נועדה להילחם בדמותו המודרנית והמכוערת של סחר העבדים מימים שמכבר, ואנו, בתי-המשפט, משימה הוטלה עלינו להעלות את תרומתנו למלחמה זו שמלחמת חורמה היא. אמרתי במקום אחר כי המלחמה בסחר סמים נדמית היא למלחמת ישראל בעמלק: מלחמה היא שאין בה לא שביתות-נשק ולא פשרות. אוסיף עתה כי המלחמה בסחר בבני-אדם לעיסוק בזנות אף היא כמלחמת ישראל בעמלק: אף זו מלחמה היא שאין בה לא שביתת-נשק ולא פשרה.

משהוכח להנחת דעתי כי יש ראיות לכאורה להוכחת האשמה, ידעתי ממילא כי הוכחה עילת מעצר עד תום ההליכים.

אשר לחלופת מעצר שבא-כוח העורר טען לה, דעתי היא כדעתה של השופטת רות לבהר-שרון, כי "ספק רב אם ניתן למצוא חלופה הולמת". כשאני לעצמי אוסיף, כי הייתי משמיט את המילים "ספק רב", שלדעתי אין חלופת-מעצר הולמת למעשים קשים ומכוערים כמעשים המיוחסים למשיב, מעשים שיש הוכחה לכאורה לביצועם.

הערר נדחה.

היום, כ"ח בתשרי התשס"א (27.10.2000).

ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

00075420. G02