בש"פ 9274/01 מדינת ישראל נ. עמי ישי

1.על המשיב הוגש בבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו כתב אישום המייחס לו עבירות של סחר בבני אדם למטרות זנות, סרסרות למעשי זנות, שידול לשימוש במסמך מזויף, תקיפה והחזקת סם לצריכה עצמית. לפי הנטען בכתב האישום, בתמצית, קנה המשיב אשה (להלן- "המתלוננת") תמורת כסף, לשם העסקתה בזנות וקבלת דמי האתנן. כמו כן הורה לה להשתמש בתעודת זהות מזויפת שמסר לה וכן גבה ממנה תשלום תמורת התעודה. מיד לאחר מכן העסיק אותה בזנות ואת האתנן, בניכוי חלקה, שלשל לכיסו. כמו כן הכה אותה במרפקה ובבטנה משום שסרבה להופיע במופע סטריפטיז לפי דרישתו. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט צ' גורפינקל), בהחלטתו מיום, 25.11.01, החליט לשחרר את המשיב בערובה ובתנאים. המדינה עררה על ההחלטה ובקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים.

2.טעמו העיקרי של בית המשפט המחוזי היה כי "הראיה היחידה המתייחסת לקניה של המתלוננת על ידי המשיב כי דבריה כי הוא אמר לה שקנה אותה ולכן היא צריכה לעבוד עבורו". לדעתו הודעה זאת "נחלשת" בשל תמיהות שונות, כמו העדרו של תיק החקירה שנפתח בעת מעצרה של המתלוננת, אי מתן הסבר לשחרורה ואי הצגת הודעה של מי שמכר אותה למשיב. מכאן ש"מצטיירת יותר תמונה של סרסרות לשם זנות מאשר עבירה של סחר בנשים", אולם "עקב המשקל הפחות שיש לתת להודעה, לאור הנסיבות שפורטו קודם, יש מקום לשחרור המשיב בחלופת מעצר".

בהודעת הערר ובדיון לפני טענה באת כוח המדינה כי בידיה ראיות שהמשיב קנה את המתלוננת בכסף מלא והודיע שמעתה היא "שייכת לו", ארגן את שירותי הזנות, לקח ממנה את האתנן ושילם לה משכורת משלו, העסיק נהג בשכר כדי להסיע אותה אל הלקוחות וכן החזיק את דירת המגורים שבה גרה המתלוננת ואשה נוספת שהעסיק. לטענתה נהג בה "מנהג בעלות" במשך שנה שלמה, כפי שעולה מהודעת המתלוננת ומהודעתו של הנהג. העובדה שטרם אותר וטרם נחקר מי שלפי טענת המשיב מכר לו את המתלוננת אין בה כדי להחליש את הראיות לכאורה. בדיון הגישה באת כוח המדינה חומר חקירה של המשטרה, לרבות הודעות של המתלוננת ושל הנהג ו"יומן פעילות" שניהל המשיב.

לדעת באת כוח המדינה מחזקת העובדה שהמשיב הכה את המתלוננת בשל סירובה להופיע במופע חשפנות את המסקנה שהיתה משועבדת לו. יש גם יסוד להנחה שהעביד נשים נוספות, כפי שעולה מהודעת המתלוננת והנהג. מכאן מסוכנותו, שאי אפשר להפיגה על ידי שחרור בערובה ובתנאים.

כנגדה טען בא כוח המשיב כי המתלוננת עבדה במכון עיסוי בתל-אביב וכי מנהל המכון הוא סוכן סמוי של המשטרה, הפועל בידיעתה, והוא "לא מוכר ולא קונה". לטענתו מושתת כל התיק על דברי המתלוננת כי המשיב "קנה אותה" מאותו מנהל מכון וכי דברים אלה הם בעליל שקר. לטענתו יש בחומר החקירה כדי לבסס, לכל היותר, אישום בסרסרות לזנות. עוד חזר על התמיהות שעליהן סמך בית המשפט המחוזי בהחלטתו והדגיש את העובדה כי בית המשפט חקר את המתלוננת במסגרת הדיון לפניו.

3.לפי סעיף 203א(א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, שכותרת השוליים שלו היא "סחר בבני אדם לעיסוק בזנות":

"(א) המוכר או הקונה אדם להעסקתו בזנות או המתווך למכירה או קניה כאמור, דינו - מאסר שש עשרה שנים ; לענין זה "מוכר או קונה" - תמורת כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת.

(ב) הגורם לאדם לעזוב את המדינה שבה הוא מתגורר כדי שיעסוק בזנות, דינו - מאסר עשר שנים."

איני רואה צורך לעמוד כאן על תופעת הסחר בבני אדם בישראל ובמדינות העולם, על הדרכים שבהן מגיעים קורבנות הסחר לישראל ועל תנאי העסקתם, כפי שהם עולים מהחלטותיו של בית משפט זה ושל ערכאות אחרות (ראו, בין היתר, בש"פ 7542/00 ארטור חנוכוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) ; בש"פ 291/01 ראובן רביאי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) ; בש"פ 1524/01 מדינת ישראל נ' אלי אקרמן (טרם פורסם). כמו כן עיינו בלקט המקורות בעבודת המחקר של נעמי לבנקרון, קורבנות הסחר בנשים בפסיקת בתי המשפט בישראל , שהוגשה בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל-אביב). דייני שאומר כי העבירה של סחר בבני אדם לצורך העסקתם בזנות היא מן העבירות הבזויות והנתעבות ביותר שבספר החוקים שלנו. יש בה מן הזוועה שבמכירת אדם, מן האכזריות וההשפלה שבניצול מיני ומן האימה שבסחיטה. בתוך עבירה זאת מובנים המורא והפחד שמטיל הסוחר על קורבנותיו - ואף על מעורבים אחרים במסחרו - בתקופת השעבוד ; ואף אחרי שיצאו מעבדות לחירות. עוד יש לזכור כי בעבירה זאת, כמו בעבירות מין, עומדת לפני בית המשפט, לעיתים קרובות, רק עדותו של הקורבן, שמולה עומדת עדותו של החשוד או הנאשם. לפיכך על בית המשפט, הדן במעצר חשודים או נאשמים בעבירה זאת, לשוות לנגד עיניו את אופיה המיוחד של העבירה שעליו עמדתי ואת הצורך לבחון את הראיות מתוך התחשבות באופי זה ובקשיים שבחקירה ובהוכחה.

4.חזרתי ועיינתי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, בטענות באי כוח בעלי הדין ובחומר החקירה שהוגש לעיוני. סבורני כי בידי התביעה ראיות שעוצמתן מספקת לכאורה להוכחת האשמה, אפילו אין בוחנים אותן לאור אופיה המיוחד של העבירה והקשיים שעליהם עמדתי למעלה. עבירה זאת מקימה עילת מעצר בשל הסכנה שהנאשם ימשיך בפעילותו העבריינית ; מעצם טבעה גם טבוע בה החשש שינסה לשבש הליכי משפט. סכנות אלה אי אפשר להפיג על ידי הגבלת תנועותיו של הנאשם, או על ידי התנאת שחרורו בשהייה בכתובת מסוימת, ואף לא על ידי חיובו בערובות כספיות. לפיכך אין לנקוט חלופה למעצר אלא בנסיבות חריגות ומטעמים מיוחדים.

5.לפיכך אני מבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי ומורה לעצור את המשיב עד תום ההליכים.