בש"פ 7492/01 בבייב רוסלן נ. מדינת ישראל

1.לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

העורר מואשם ביחד עם אחרים בעבירות של נסיון חטיפה לשם חיי זנות, סרסרות למעשי זנות, היזק בזדון וסיוע לניהול מקום לשם זנות, וזאת בהקשר לפרשת העובדות הבאה:

לאחד אלברט קולנגייב (להלן - "אלברט") מיוחסים בעלות וניהול בית בושת בתל-אביב. לעורר ולשותף נוסף אלכסנדר גבריאלוב (להלן - "אלכסנדר") מיוחס כי סייעו לאלברט בניהול בית הבושת בכך ששמשו כמפקחים על שמירת הסדר שם בתמורה כספית מכספי האתנן של העובדות במקום. במהלך מאי 2001 קשר אלברט עם אחרים קשר לסחור בנשים ממולדביה כדי להביאן לישראל על מנת שיעסקו בזנות. במסגרת קשר זה שלח אלברט כספים לאנשי הקשר במולדביה לצורך רכישת הבחורות. המתלוננת ויטה ורניק הגיעה במסגרת עסקות אלה ממוסקבה למצרים ולאחר מסע במספר מקומות חצתה ביחד עם נשים נוספות את הגבול ממצרים לישראל לצורך עקיפת ביקורת הגבולות. במעבר הגבול המתינו להן רכבים שהסיעום לדירה בתל-אביב ושם הועמדו למכירה. לאחר מכן הוסעה המתלוננת לאלברט, אשר בחן את נתוניה הגופניים ובעקבות זאת היא הועברה לרשותו לצורך העסקתה בבית הבושת, לאחר ששולם בעבורה סכום כסף. היא הועברה לדירה שכורה בקרבת בית הבושת וביחד עם עוד בחורות שהובאו לישראל בדרך דומה, החלה לעסוק בזנות.

לאחר כחודש וחצי קצה נפשה של המתלוננת באורח חייה, והיא נמלטה לדירה של בחור אותו הכירה במסגרת עבודתה בבית הבושת. ביום 14.8.01 בשעה 1:00 לפנות בוקר הגיעו אלברט, אלכסנדר והעורר לדירה זו ובקשו לכפות בכח על המתלוננת לשוב לרשותם בבית הבושת כדי שתמשיך בחיי הזנות אותם בקשה לנטוש. לצורך מימוש כוונתם חבטו באמצעות מקלות בתריסי הדירה, שברו חלונות, תריסים וחפצים וצעקו ואיימו על המתלוננת שתצא מן הדירה. המשטרה הוזעקה לעזרה ואז נמלטו השלושה מן המקום.

2.בית המשפט המחוזי (כב' השופט גורפינקל) קבע כי יש לעצור את שלושת המשיבים עד תום ההליכים. לגבי העורר ואלכסנדר קבע בית משפט קמא כי לא שוכנע כי קימות ראיות מספיקות לענין שותפותם לסרסרות למעשי זנות וסיוע לניהול בית בושת. עם זאת, הוא מצא כי השתתפותם בנסיון האלים להחזיר את המתלוננת לבית הבושת מגיע לכדי נסיון חטיפה לצורך חיי זנות תוך גרימת נזק בזדון ובכך מתקיימת עילת מעצר. בנסיבות ביצוע העבירה ראה לשלול חלופת מעצר.

3.בערר שלפני טוען בא כוח העורר כי טעה בית משפט קמא בשניים:

בקביעתו כי קימות ראיות לכאורה כלפי העורר לקיום עבירה של נסיון חטיפה, ובקביעתו כי יש בנסיבות הענין כדי לשלול חלופת מעצר ראויה.

אשר להיבט הראשון, נטען כי עולה מחומר הראיות שהמתלוננת גנבה מבחורה אחרת שהועסקה עמה בזנות תכשיטים שלא הוחזרו, ואף המתלוננת הודתה שלקחה אותם בעוזבה את בית הבושת אלא שלדבריה בקשה להחזירם בשלב מאוחר יותר. מכאן שאין מדובר בנסיון לחטוף את המתלוננת ולהחזירה לבית הבושת אלא בכונה לכפות עליה את החזר התכשיטים. מעבר לכך נטען, כי המתלוננת היתה חופשית לעשות כרצונה ולא נכפה עליה דבר. אשר לחלופת מעצר - נטען כי מדובר בבחור צעיר בן 20 ללא עבר פלילי אשר חלקו בפרשה מישני והיה ראוי בנסיבות הענין להורות על חלופת מעצר לגביו.

בא כוח המדינה מתנגד להחלת חלופה במקרה זה נוכח אופי העבירות ומסוכנות העורר.

4.נתתי דעתי לנסיבות הענין על רקע טיעוני הצדדים, וזו עמדתי:

אשר להיבט הראיות לכאורה: אכן, עולה מחומר הראיות אפשרות מסתברת כי העורר ואלכסנדר היו מעורבים בדרך זו או אחרת בניהול בית הבושת שבבעלות אלברט. עם זאת, יקשה בשלב זה וכל עוד לא נפרשה מערכת הראיות כולה, לקבוע את היקף המעורבות שלהם על כל משמעויותיה. לעומת זאת, ישנן ראיות לכאורה הקושרות את העורר לעבירה של נסיון החטיפה לשם חיי זנות והיזק בזדון המתייחסים לארוע שנועד לכפות על המתלוננת לצאת מדירת החבר בה שהתה, ולחזור לרשותו של אלברט כדי להמשיך בחיי זנות. ההסברים האחרים שניתנו כדי לתרץ את מעשי האלימות בדירת החבר כאילו כוונו לענין אחר אינם עומדים במבחן הביקורת, והם נסוגים בפני קיום הקשר דברים ברור המצביע על נסיון של השלושה להחזיר את המתלוננת "לשוק העבודה" שניהל אלברט, שהשקיף עליה כ"קניינו" מששילם בעבורה ממון.

אין ספק כי גם אם מצטמצמת מעורבותו של העורר לארוע נסיון החטיפה על מלוא משמעותו, מדובר כאן במעורבות פלילית המולידה עילת מעצר שיסודה במסוכנות לשלום הציבור, ומחומר שהוגש לעיוני עולה גם חשש לשיבוש מהלכי משפט במובן של השפעה אפשרית על עדים ופגיעה בראיות.

אשר לפן הראשון - אין צורך להכביר מילים בדבר חומרתן ומסוכנותן של עבירות הסחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות, סרסרות למעשי זנות ונסיון חטיפה לשם זנות. תופעות אלה שפשטו בעת האחרונה מהוות מושא ישיר למלחמת חורמה של מערכת אכיפת החוק, המבקשת למנוע חזרה לימים אפלים של ההסטוריה, בהם סחרו בבני אדם לצורך עבדות ומכרו גופותיהם תמורת כסף (השווה בש"פ 7542/00 חנוכוב נ' מדינת ישראל; בש"פ 1524/01 מדינת ישראל נ' אקרמן; בש"פ 291/01 רביאי נ' מדינת ישראל; בש"פ 1524/01 מדינת ישראל נ' אקרמן; בש"פ 7719/00 נגדימייב נ' מדינת ישראל; בש"פ 6372/01 דביר נ' מדינת ישראל) (לא פורסמו)). העבירות המיוחסות לעורר בהקשר לנסיון החטיפה נקשרת למסכת הכוללת של עבירות הסחר בנשים למטרות זנות וחומרתן והמסוכנות הנשקפת מהן ברורות על פניהן.

עם זאת, שיקול המסוכנות אינו עומד כאן לעצמו. לענין זה מצטרף חשש ממשי לשיבוש אפשרי של הליכי המשפט והשפעה על עדים כעולה ממזכר המפקח אלי קפלן מיום 20.8.01 שהוגש לעיוני. מחומר זה עולה חשש לפעילות מאורגנת של גורמים הקשורים לעורר שמטרתה לאיים על עדים במשפט האמורים להעיד בעניינו של העורר. יש רמז בחומר לאפשרות קיומם של איומים ופעולות הפחדה כנגד עדות ועדים הצפויים להעיד במשפט וחששות אלה גוברים נוכח מעמדן החלש והתלותי של הבחורות הקשורות לבית הבושת, האמורות להעיד במשפט, ולאור האפשרות כי השפעה כזו תופעל גם על קבוצות עדים זרים מרומניה הקשורים למתלוננת. שחרורו של העורר עלול להגביר את החשש לפגיעה בעדים אלה.

בנסיבות אלה, נוכח המשקל המצטבר של מסוכנות העורר מצד אחד, כעולה מאופי העבירות המיוחסות לו והקשורות בנסיון החטיפה, בנוסף לחשש הקיים מפגיעה בעדים שיש לו תימוכין מסוים בראיות, לא מצאתי מקום להחלת חלופת מעצר במקרה זה. שחרורו של העורר עלול לגרור שיבוש מהלכי המשפט לא רק לגביו הוא אלא גם לגבי שותפיו הקשורים עימו באותה פרשה, ובנסיבות החמורות של מקרה זה צעד זה מלווה בסיכונים וחששות שאין לקחתם.

בנסיבות אלה, הערר נדחה.