בש"פ 5893/02 סולימאן שלבי נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, ובו נטען כי העורר עסק בהעברת אנשים דרך גבול מצרים לתוך שטח ישראל, ובהם זרים שהובאו לעבודה בישראל ונשים שהובאו לשם עיסוק בזנות בארץ. עוד על-פי הנטען, נהג העורר לבצע את "הברחות הגבול" באמצעות אנשים בישראל ובסיני שהופעלו תוך שימוש בטלפון. העורר אף עמד בקשר עם אנשים שונים בארצות המוצא, שפעלו לשילוח העובדים והנשים לישראל, ותיאם את דרכי העברת האנשים לתוך שטחי ישראל. בכתב האישום יוחסו לעורר ארבעה אישומים. באישום הראשון, הואשם העורר בעבירה של עיסקה בסם. באישום השני יוחס לעורר כי קיבל לחזקתו שתי נשים לצורך מכירתם בישראל לשם עיסוק בזנות, וכי הוא אכן מכר את אותן נשים שנכנסו לישראל שלא כדין. באישום השלישי יוחס לעורר כי קיבל לחזקתו קבוצה המונה תריסר תושבים זרים מחציתם נשים המיועדות לעסוק בזנות ומחציתם עובדים זרים. לפי האמור בכתב האישום פנה העורר טלפונית לאדם ששימש סוכן משטרתי והציע לו לרכוש את הנשים בסכום של 30,000 דולר. לאחר מכן הודיע לסוכן כי ברשותו נותרו שתי נשים אותן הציע למכור לשם עיסוק בזנות תמורת 50,000 ש"ח. העורר מואשם בכך שמכר את שתי הנשים לשם עיסוק בזנות. האישום הרביעי, שהוא המורכב שבאישומים, מתאר מסכת של אירועים חמורים לפיהם קבע העורר עם אדם ממולדביה להעביר קבוצת אנשים, ובהם מספר נשים שנשלחו למטרות זנות, ממקום מפגש בשארם-א-שייח לישראל. משנודע לעורר כי הקבוצה נלקחה במונית על-ידי מעבירים שאינם מטעמו, הורה לשלוחו במצרים להעביר לרשותו את הקבוצה שבדרך, והשליח אמנם הצליח באיומי נשק לאסוף את חברי הקבוצה ולהעבירם לרכבו. מספר ימים לאחר מכן, המתין העורר לקבוצה שעברה ממדבר סיני לישראל בנקודת מפגש קבועה מראש. העורר העביר את חברי הקבוצה בתמורה כספית לידי אדם שהמתין להם בארץ, וכיוון שאותו אדם לא יכול היה לשלם את מלוא הסכום תמורת כל המועברים, השאיר בידי העורר שלוש נשים כערבון. כתב האישום מתאר עוד שורה של מעשים מיניים חמורים, שביצע העורר בשתיים משלוש הנשים שהושארו בידיו, ובהם מעשי סדום ומעשי אינוס. לאחר מספר ימים הציע העורר את שלוש הנשים שברשותו לסוכן המשטרתי, לשם העסקתן בזנות. לאחר משאים ומתנים עם הסוכן, ומי שהובא על ידו כקונה, סוכם על מכירתן של שלוש הנשים, שהועברו ל"קונים". בעיצומו של המפגש לגביית התשלום, ולקביעת עיסקה למכירת נשים נוספות, נעצר העורר.

עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי (השופט צ' גורפינקל) נעתר לבקשה זו. השופט קמא קבע כי יש ראיות לכאורה שדי בהן כדי להוות פוטנציאל להרשעת המשיב בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. כן קבע כי בהתחשב בכך שבין העבירות המיוחסות לעורר מצויות עבירות של סחר בנשים לעיסוק בזנות, הרי מדובר באדם מסוכן שאין לשחררו לחלופת מעצר. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

בא-כוח העורר העלה טענות שונות הנוגעות לשאלת קיומן של ראיות לכאורה לגבי כל אחד מהאישומים. עוד טען כי גם בהנחה שיש ראיות לכאורה נגד מרשו הרי התיק מעורר שאלות עובדתיות ומשפטיות רבות. טענתו העיקרית היתה כי לא נבדקה על-ידי בית המשפט קמא חלופה, וכי אין לקבל גישה לפיה כל אישום בעבירה של סחר בנשים למטרות זנות, דינו מעצר עד לתום ההליכים ללא אפשרות של חלופה. הסניגור עמד על כך שלמרשו אין עבר פלילי, והוא הציע כחלופה למעצר, מעצר בית בהשגחת השיח' של השבט אליו הוא משתייך.

באת-כוח המדינה התנגדה לשחרורו של העורר גם בתנאי חלופה בשים לב לסוג העבירות המיוחס לו, ובמיוחד אלה המנויות באישום הרביעי. כן טענה כי לא יהיה בחלופה המוצעת כדי להבטיח שהעורר לא ימשיך בביצוע עבירות.

שקלתי את טענות הצדדים, ולא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא. מחומר הראיות עולה לכאורה כי העורר היה מעורה היטב בעבירות החמורות של סחר בנשים למטרות זנות; כי הוא חוליה חשובה ברשת ענפה ובעל קשרים הן עם ספקי העובדים הזרים והנשים הנמכרות לזנות בארצות שמעבר לים, והן עם מבריחי גבול ומוציאים לפועל במצרים ובישראל. על המסוכנות הנשקפת מביצוע העבירות מסוג זה כבר עמדנו לא אחת בהחלטותינו, ומדיניותו של בית משפט זה הוא כי מעצרם של האנשים המשמשים חוליות בשרשרת הסחר בבני אדם, הוא חיוני למניעת התמשכותן של העבירות. לכאורה, רק במקרים יוצאי דופן, אם בכלל, ניתן יהיה להשיג את מטרת המעצר על דרך של חלופה (ראו לענין זה: בש"פ 7542/00 חנוכוב נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם); בש"פ 291/01 ראיבי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 460/01 מטטוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 1524/01 מדינת ישראל נ' אקרמן (טרם פורסם)). מכל מקום, החלופה המוצעת בעניינו של העורר אינה יכולה להבטיח מפני המשך פעילותו העבריינית, שכן העורר הפעיל אנשים מטעמו באמצעות הטלפון, ובאמצעות קשריו הענפים אף גרם לכאורה למעשי אלימות על פי הוראה טלפונית. נוכח הפיתוי הכספי הרב הטמון בעבירות המיוחסות לעורר, והקלות בה יכול העורר לבצע את עבירותיו גם מן הבית, אין למנוע את הסיכון הנשקף ממנו אלא בדרך של מעצר.

אשר על כן הערר נדחה.