בש"פ 6173/02 גילה גילעדי נ. מדינת ישראל

נגד העוררים וחמישה נאשמים נוספים הוגש כתב-אישום בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בו הואשמו בעבירות של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות (תוך ניצול קטין), פרסום ומסירת מידע בדבר זנות של קטין, סרסרות למעשי זנות (תוך ניצול קטין), החזקת מקום לשם זנות, כליאת שווא, קשירת קשר לפשע ואיומים. על-פי המפורט בכתב-האישום, קשרו העוררים קשר לקניית נשים לשם העסקתן בזנות, וניהלו משרד למתן שירותי מין בשם "ניקיטה", כאשר הם מקבלים לידיהם את דמי האתנן ששולמו לנערות בהן סחרו בתמורה למעשי הזנות. על-פי האישום הראשון קנו העוררים קטינה מולדבית שהוכנסה לארץ באופן בלתי חוקי תוך שימוש בדרכון זר (להלן: "המתלוננת 1" או "הקטינה"). העורר פגש את המתלוננת 1 בשדה-התעופה והסיעה למשרד הליווי, שם הסבירו לה העוררים ונאשם נוסף, כי עליה לתת שירותי מין ולהעביר להם את סכומי הכסף שתקבל בתמורה. העוררת נטלה את דרכונה של הקטינה והזהירה אותה כי לא תצא מפתח המבנה. משנמלטה הקטינה מהדירה בה הוחזקה, טלפנה אליה העוררת ואיימה עליה כי תמצא אותה ותהרוג אותה. על-פי האישום השני, קנו העוררים נערה אוקראינית שהוכנסה לארץ באופן בלתי חוקי דרך מצרים, העסיקו אותה בזנות, ולאחר פרק זמן מכרו אותה לאחר (להלן: "המתלוננת 2").

ביום 26.6.02 נעתר בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט צ' גורפינקל) לבקשת המדינה והורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם. השופט קמא ציין בהחלטתו כי קיימות ראיות לכאורה שקושרות את העוררים לעבירות המיוחסות להם. באשר לעוררת, ציין השופט כי היא עצמה הודתה כי ניהלה את המשרד למתן שירותי מין, ואף אישרה כי יש פרסום למשרד. עוד הודתה כי העסיקה את המתלוננת 1 בזנות, אולם הכחישה כי העבידה אותה ללא תשלום וכי לקחה את דרכונה. בית-המשפט קמא קבע שבהודעותיהן במשטרה, קשרו שתי המתלוננות את העוררת לעבירה של סחר בבני-אדם לעיסוק בזנות. עוד קבע כי מחומר הראיות לכאורה עולה כי העוררת נהגה במתלוננת 1 מנהג בעלות דבר שהתבטא בנטילת דרכונה, העברתה מדירה לדירה, איומים ואיסור יציאה מהדירה. עם זאת, סבר השופט קמא כי אין די ראיות לכאורה לכך שהעוררת היתה מודעת להיותה של המתלוננת 1 קטינה, וכן לעבירה של כליאת שווא. באשר לעורר, ציין השופט קמא כי הוא הודה בכך שסייע לעוררת - אימו - בניהול המשרד למתן שירותי מין, ובכך שהמתלוננת 1 עבדה עבור משרדם. עוד קבע השופט קמא כי נגד העורר ישנן ראיות ישירות לכך שהוא "קנה" את המתלוננות והעבידן במתן שירותי מין תוך איומים, כפי שעולה מהודעותיהן. לפיכך, בא למסקנה כי גם בעניינו של העורר קיימת תשתית ראייתית לכאורית לעבירה של קשירת קשר וסחר בבני-אדם לעיסוק בזנות. ביחס לשני העוררים ציין בית-המשפט קמא כי מסוכנתם מתבטאת בעבירת הסחר בבני אדם, וזו אינה מאפשרת לשחררם לחלופת מעצר. מכאן הערר שבפניי.

בא-כוח העוררים טען בפניי כל שניתן לטעון לטובת מרשיו. לטענתו, טעה בית-המשפט בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה נגד העוררים. עוד טען כי בית-המשפט לא נתן דעתו לסתירות הקיימות בין הודעותיהן השונות של המתלוננות. כך באשר לסתירה בין הודעותיה השונות של המתלוננת 1 באשר למקום אליו נלקחה מנמל התעופה, וכך באשר לסתירה לכאורה בין דברי המתלוננת 1 לדברי המתלוננת 2 באשר לזמן הגעתה של הראשונה לישראל. לטענת בא-כוח העוררים, המשקל שניתן להודעותיהן של המתלוננות הוא משקל יתר, שכן מדובר בעדויות הנגועות בשיקולים זרים ובסתירות פנימיות. באשר לקיומה של עילת מעצר בנוגע לעוררת, טען בא-כוח העוררים כי בית-המשפט קמא ציין בהחלטתו כי מתעורר ספק ביחס למודעותה של העוררת לקטינותה של המתלוננת 1, אשר הגיעה ארצה תוך שימוש בדרכון מזויף, וכן כי אין תשתית ראייתית מספקת בגין העבירה של כליאת שווא. לטענתו, עילת המעצר היחידה כנגד העוררת היא בגין העבירה של סחר בבני-אדם, ובעניין זה סבור הוא כי הראיות לכאורה קלושות. באשר לעורר, נטען כי מדובר בבחור ללא עבר פלילי שניתק עצמו מהמעשים המיוחסים לו זמן ניכר לפני שנעצר, והחל בתהליך של חזרה בתשובה. בנסיבות אלה, סבר כי אין נשקפת מסוכנות מן העורר וניתן להסתפק בעניינו בחלופת מעצר.

בחנתי את טענות הסניגור, הן לעניין קיומן של ראיות לכאורה והן בשאלת המסוכנות, ולא מצאתי כי יש להן יסוד. מחומר הראיות לכאורה עולה כי בביתם של העוררים, אם ובנה, התנהל משרד למתן שירותי מין ונראה כי בני-המשפחה נטלו חלק בניהול העסקים ובסחר בנשים שהועסקו על ידי משרדם. הראיות לכאורה לענין עבירת הסחר המיוחסת לעוררת, הן נסיבתיות. כל המעורבים בפרשה תארו אותה כבעלת העסק. לפי הודעותיה של המתלוננת 1 במשטרה, נאמר לה כי היא שייכת לעוררת. עוד עולה מהודעות המתלוננת 1 כי העוררת היא זו שאיימה עליה לבל תעזוב, ובצדק קבע השופט קמא כי נהגה לכאורה מנהג בעלות במתלוננות. לפיכך, שוכנעתי כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העוררת בעבירה של סחר בנשים. אף באשר לעורר קיימות ראיות לכאורה בקשר לעבירת הסחר. מחומר הראיות לכאורה עולה כי הוא היה מעורב במישרין, בהבאתה של המתלוננת 1 משדה התעופה למשרד, בהעסקתה בזנות ובאיומים עליה. כן היה מעורב בקנייתה של המתלוננת 2, בהעסקתה בזנות ובמכירתה לאחר. כבר אמרנו לא אחת בפסיקתנו כי העבירה של סחר בנשים היא מן הבזויות שבספר החוקים, וכי המסוכנות הנשקפת ממי שעוסקים לכאורה במלאכה זו מחייבת על-דרך הכלל כי ייעצרו עד תום ההליכים. הנגע של סחר בבני-אדם שפשה בקרבנו

הינו חמור ביותר. העוסקים בסחר זה, המנצלים את מצוקתן של נערות צעירות והמפילים חתיתם עליהן, הם אנשים מסוכנים. "המחוייבות העסקית" הנוצרת עקב השקעת הכספים ברכישתן של הנשים, כרוכה בניצול ובקיום קשרים עם סוחרי נשים אחרים; הנשים מועברות מיד ליד על-בסיס עסקי, כשהן חייבות בהחזרת "תקופת-שירות" ממושכת כדי לפצות את הסוחרים על השקעתם הכספית. תופעה זו היא מחפירה וקשה. הדרך לנתק את הקשרים האמורים ולהפסיק את הפעילות העסקית הזו היא במעצרם של העבריינים המובאים לדין, אם יש ראיות לכאורה לסרסרות לזנות ולסחר בנשים לשם עיסוק בזנות. ככלל, בעבירות אלה אין ניתן להסתפק בחלופת מעצר אלא רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן (ראו: בש"פ 7542/00 חנוכוב נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(3) 1992; בש"פ 1524/01 מדינת ישראל נ' אקרמן, תק-על 2001(1) 1032; בש"פ 7208/01 חיון נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(3) 1676; בש"פ 2288/01 יוסיפוב נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(1) 1779). הסניגור טען כי עניינם של העוררים הוא היוצא מן הכלל, אולם טענה זו אין לקבל. בעניין שלפנינו, קיימות ראיות לכאורה לכך שהעוררים המשיכו בניהול העסק עד למעצרם, ולא ניתקו עצמם מרצונם מהעבירות המיוחסות להם כטענת הסניגור ביחס לעורר. אשר על כן, לא ראיתי להענות לבקשת בא-כוח העוררים לשחררם בתנאי חלופה.

הערר נדחה.