בש"פ 7502/01 שלמה שמואלוב נ. מדינת ישראל

לעורר מיוחסות עבירות חמורות של סחר בבני אדם למטרת זנות. נסיון להשמדת ראיה, ושיבוש מהלכי משפט. הוא נעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, והוא עורר על כך בטענה כי התשתית הראייתית לצורך הפללתו איננה מספקת, נסיבות הענין אינן מקימות חזקת מסוכנות, וגם אם קיים חשש כזה, ראוי להפעיל בעניינו חלופת מעצר הולמת.

2.כתב האישום מייחס לעורר סחר בחמש נשים לצורך זנות. הוא מתאר בפירוט העובדות כי קנה והחזיק נשים מחבר העמים ומכר אותן במספר הזדמנויות לאנשים שונים לשם העסקתן בזנות במקומות שונים באיזור תל-אביב. אשה ראשונה (ליובה) נמכרה עבור הסך 20,000 ש"ח; אשה שניה (ילנה) נמכרה עבור 6,500 דולר; אניה נמכרה עבור 6,500 דולר; נטשה ואוקסנה נמכרו אף הן עבור סכומים דומים.

בית משפט קמא מצא כי ישנן ראיות לכאורה הקושרות את העורר לאישומים הללו וקבע כי מתקיימת עילת מעצר נגדו, ונוכח טיב העבירות והמסוכנות הטבועה בהן החליט כי אין מקום להורות על חלופת מעצר.

2.בא-כוח העורר טוען כי לא ניתן להוכיח את אשמת העורר ביחס לכל חמשת הנשים מאחר שכעדות תביעה בכתב האישום נכללות רק שתי נשים מתוך חמש (ילנה ואוקסנה); יתר על כן, ילנה אמנם זיהתה את העורר כמי שמכר אותה אך הליך הזיהוי היה פגום ואין לייחס לו ערך, ואילו אוקסנה כלל לא זיהתה אותו. אשר לעד תביעה עיקרי שכטמן, נטען כי עדותו לא נתמכה במסדר זיהוי או בעימות עם העורר ולכן קיים חסר ראייתי בזיהוי העורר אשר לא ניתן לרפאו, והדבר מחייב את שחרורו.

לא אוכל לקבל טיעונים אלה. בית משפט קמא נתן דעתו לחומר הראיות ומצא כי ישנה תשתית ראייתית הקושרת את העורר עם העבירות הנדונות. מחומר הראיות עולה כי שכטמן אשר "רכש" בחורות לצורך זנות העיד כי קנה אותן מ"סאשה" ממכון ליווי ברח' סלמה 50 בתל-אביב. מתברר כי העורר אכן עובד במכון ליווי זה ואחת הנשים, ילנה, אשר נמכרה, התייחסה למוכר בשם "סאשה" ולאחר מכן אף זיהתה את העורר כ"סאשה". אותה אשה הכירה את העורר במשך שתי יממות, כך שזיהויה נושא ערך ראייתי נכבד ועומד כנגד אי זיהויו על-ידי אשה אחרת שנמכרה אף היא אך זו ראתה את העורר לפרק זמן קצר מאד שכן נמכרה בו ביום בו הובאה לישראל. גם בשיחות טלפון שנקלטו מטלפון נייד של העורר הוא מכונה בשם "סאשה". גם הקשר של העורר למכון הליווי ברח' סלמה הוברר לאחר שנמצאו ברשותו מפתחות המכון ומסמכי תשלומים עבור המכון. כן נמצאו פלטי שיחות מפלאפון בין העורר לבין שכטמן, ככל הנראה בעניני העסקאות, כך שחומר הראיות קושר אותו, לפחות לכאורה, לעבירות הסחר בנשים המיוחסות לו.

3.בא-כוח העורר קושר את שאלת מסוכנות מרשו לטענה בעלת אופי עקרוני ולפיה אין לראות במעשים המיוחסים לעורר משום סחר בבני אדם ולכן אין לראותו כמי שעבר על החוק. מכל מקום מסוכנותו צריכה להיבחן על פי אמות מידה לא מחמירות. לגישתו, עבירת הסחר אינה מתקיימת לגבי נשים העוסקות בזנות מרצונן ואשר באו לארץ מבחירתן ושולמו עבור הבאתן כספים בעבור הוצאות שונות. הראייה לדבריו היא כי הבחורות לא בקשו להתלונן, הן זכו ליחס טוב, והכל נעשה לשביעות רצונן. בנסיבות אלה, כן נטען, לא קמה חזקת מסוכנות ולכן יש להורות על חלופת מעצר.

לא אוכל לקבל טיעון זה.

ביולי 2000 נכנס לתוקפו תיקון מס' 56 לחוק העונשין, אשר הוסיף למסגרת עבירות העונשין את עבירת הסחר בבני אדם לעיסוק בזנות. זו לשון הסעיף:

"(א) המוכר או הקונה אדם להעסקתו בזנות או המתווך למכירה או לקנייה כאמור, דינו - מאסר שש עשרה שנים. לענין זה 'מוכר או קונה' - תמורת כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת.

(ב) הגורם לאדם לעזוב את המדינה שבה הוא מתגורר כדי שיעסוק בזנות, דינו - מאסר עשר שנים".

בית משפט זה כבר נתן דעתו למשמעות הוראת חוק זו, ובראש וראשונה למטרתה לעקור מן השורש את התופעה הכעורה והבזויה של סחר בבני אדם לשם זנות. שנית - וזה העיקר לענייננו - גורם ההסכמה או העדר ההסכמה של האדם המשמש מושא לסחר אינה מעלה ואינה מורידה לצורך גיבוש יסודות העבירה. החומרה הרבה של תופעת הסחר בבני אדם, השאולה מזמנים אפלים של העבר בהם סחרו בבני אנוש כעבדים, אינה מתקהה כהוא זה גם כאשר ניתנת לכך הסכמתו של מושא הסחר. קיומה של התנגדות וקיום יסוד כפייה הנילווים לסחר עלולים להוליד גם עבירות פליליות נוספות כגון חטיפה, כליאה, וכיוצא באלה, אך אין בכך כדי להעלות או להוריד לענין עצם פליליותו של מעשה הסחר גם אם האדם הנסחר מסכים לכך ממניע כזה או אחר או אף חפץ בכך, ותהא נכונותו זו ראויה לגינוי ככל שתהא.

אמר חברי, השופט אנגלרד, בבש"פ 291/01 רביאי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם):

"סעיף 203א לחוק העונשין אינו מזכיר כלל את שאלת ההסכמה של האדם "הנמכר", ומכאן שהסכמה אינה משמשת הגנה כלשהי. סעיף 203א לחוק תכליתו להילחם בתופעה הבלתי נסבלת של מכירת בני אדם, גם אם האובייקט אינו מתנגד למכירה...

החומרה היא, איפוא, בעצם מכירתו של אדם, עבירה שיש לבערה מתוכנו, לכן אין כל חשיבות ב'הסכמה' מצד האדם מושא עיסקת הזנות. החוקק ביקש להעניש את האנשים העוסקים ב'מסחר' מעין זה בכל חומרת הדין."

(ראה גם בש"פ 7542/00 חנוכוב נ' מדינת ישראל, תק' על' 2000 (3) 1992).

ואכן, פעילות נפשעת זו של סחר בבני אדם, יש לבערה בלא קשר לשאלת שיתוף הפעולה של הנשים הנמכרות לזנות ומועברות כסחורה עוברת לסוחר ממוכר לקונה. עבירות סחר אלה מצביעות מעצם טיבן על מסוכנות מבצעיהן לציבור. באמצעי התקשורת המתוחכמים של העידן המודרני ניתן לארוג את רשת הקניות והמכירות של מושאי הסחר גם כאשר המבצעים כלואים בביתם ללא רשות לנוע בחופשיות. הסיכון והצורך להגן על הציבור מפני תופעות הסחר הוא כה רב עד כי אין לומר כי שחרור בחלופת מעצר עשוי להשיג את מטרת המעצר.

במקרה שלפנינו מדובר בעבירות סחר בקנה מידה נרחב, ומצטיירת תמונת פעילות עבריינית שיטתית החוזרת על עצמה. אין זה מעלה או מוריד אם הבחורות בהן סחר העורר הסכימו או אף רצו בעיסקות הקשורות אליהן, ואין גם נפקא מינה שרק שתיים מהן צורפו כעדות תביעה. קיומן של ראיות לכאורה לסחר ולו בבחורה אחת היה די בו על מנת להצביע על המסוכנות הרבה הנובעת מפעילות כזו; על אחת כמה וכמה כך כאשר מדובר בראיות המצביעות על סחר נרחב במספר נשים. אין להותיר סיכון להמשך פעילות כזו על ידי העורר במסגרת חלופת מעצר (השווה בש"פ 1524/01 מדינת ישראל נ' אקרמן).

נוכח כל אלה, הערר נדחה.

ניתנה, ד' בחשון תשס"ב (21.10.01).

ש ו פ ט ת

_________________

העתק מתאים למקור

01075020. R03

/אז

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444