בש"פ 6280/03 זאב צוניחין שיף נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב- יפו, (כב' השופט צ. גורפינקל), (להלן: בית משפט קמא), מיום 15.05.03 , שניתנה בתיק ב.ש. 91016/03 ואשר על פיה נתקבלה בקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

נגד העורר הוגש בבית משפט קמא כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות, סרסרות למעשי זנות ועבירות נספות שפורטו בכתב האישום.

על פי הנטען בכתב האישום קשר העורר קשר עם מרק פיקובסקי (להלן: מריק), לפיו יספקו השניים נשים ממדינות מזרח אירופה לבעלי מכוני ליווי בישראל על מנת שהנשים תועסקנה בזנות במכונים הנ"ל, בתמורה להעברת חלקים מדמי האתנן שיתקבלו בעד מעשי הזנות של הנשים לידי מריק והעורר או בתמורה לדמי שכירות יומיים שישולמו בעד הנשים, כפי שיוסכם עם בעלי המכונים.

בית משפט קמא הגיע למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר. עוד קבע בית משפט קמא כי לעורר יש קשר אמיץ למריק, בקשר להספקת נשים לשם עיסוקן בזנות במכוני ליווי שונים. טענת העורר כי מדובר בטעות בזיהוי אינה ראויה להישמע, שכן אין ספק שהמתלוננים והעדים המדברים על העורר, זיהו את תמונתו הן הישנה והן החדשה, וזיהו את הגמגום שלו כסממן מאפיין, וכן ברור שמדובר בשני שותפים שפעלו יחדיו.

עוד נקבע כי הראיות לכאורה מדברות על העסקת הנשים בזנות לאחר שנרכשו וגם אם אין ראיות ישירות למכירת הנשים, הרי מתוך העדויות עולה בבירור כי שמדובר בנשים שהשקיעו בהן סכומי כסף גבוהים על מנת להבריחן לארץ, ועובדה היא שמריק והעורר גבו דמי שכירות יומיים תמורת השכרת הנשים ואין לך סממן טוב מזה להוכחת הבעלות על אותן נשים.

בנסיבות המקרה הנדון, בית משפט קמא לא ראה אפשרות להסתפק בחלופת מעצר.

על החלטה זו הוגש הערר שלפני.

ב"כ העורר טען בפני כי אין ראיות לכאורה כנגד העורר המעידות כי הוא זה שסחר בנשים. עוד טען כי לעורר אין שום קשר לשאר העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. לפי גרסת העורר הוא בעלים של חנות בגדים, אשר נהג למכור את הסחורה לבחורות אשר עובדות במכוני ליווי באזור תל-אביב.

ב"כ המדינה טענה כי מדובר בפרשה מאוד חמורה ורחבת היקף שממנה עולה שהעורר ושותפו מריק ניהלו עסקים ענפים מאוד בתחום של סחר בנשים לשם העסקתן בזנות. לטענתה, כל העדים זיהו את העורר בבירור, חלקם לפי תמונתו הישנה וחלקם לפי התמונה הנוכחית.

נתתי דעתי לנסיבות העניין ולטיעוני הצדדים ודעתי היא כי צדק בית משפט קמא בקובעו כי יש להותיר את העורר במעצר עד תום בירור דינו.

מחומר הראיות אכן עולה כי העורר עסק בסחר בנשים.

המתלוננת טטיאנה אומרת במפורש בהודעתה במשטרה מיום 12.11.02 כי כולם ידעו כי וובה (העורר) ומריק הם בעלי הבית על הבנות ושהבנות שייכות להם.

המתלוננת ילנה מספרת בהודעתה מיום 14.04.03 כי כאשר היא הגיעה לישראל בחודש מרץ 2002 דרך גבול מצרים, אוטובוס הביא אותה יחד עם עוד בחורה לדירה של מריק בחיפה. עוד מספרת עדה זו כי יותר מאוחר הגיע לדירה וובה (העורר) והתחיל לשאול אותה שאלות לגבי שמה ואיך היא מרגישה, כמו כן העורר התחיל לדבר עם מריק בעברית כדי שהן לא יבינו על מה הם מדברים. עדה זו הוסיפה עוד כי מריק והעורר שמו אותה לעבוד במכונים שונים בהתחלה בחיפה, אח"כ במכון פלמינגו בת"א ואח"כ במכון "טברסקי" אצל אחד בשם בני טל, וכי מתחילת עבודתה אצל מריק והעורר, בחודש הראשון היא עבדה חינם כדי להחזיר למריק ולעורר את הכסף שהם השקיעו בה.

גם העד דימה לווגזלץ בהודעתו מיום 12.11.02, מספר כי בעלת המכון היא אישה בשם אליסה והבעלים של הבנות הם מריק והעורר. כמו כן, העד מוסיף, כי ראה פעם אחת איך העורר הביא בחורה אבל אליסה לא לקחה אותה משום שהחזה שלה היה קטן, ואז העורר לקח אותה בחזרה.

כל האמור לעיל ביחד עם יתר חומר החקירה שמצוי בתיק המשטרה מקים תשתית ראייתית לכאורית כי מריק והעורר היו בעליהם של הבנות וסחרו בהן לשם העסקתן בזנות.

העורר טוען כי הוא אינו קשור לסחר בנשים. לדבריו הוא בעל חנות למכירת בגדים בנתניה ובתור שכזה הוא נהג למכור את הבגדים לבנות במכוני ליווי באזור תל אביב. גרסה זו אינה מקובלת עלי, אין לה שום תשתית ראייתית ולו הקטנה ביותר, ועל כן יש לדחותה על הסף.

לאור זאת שוכנעתי כי יש בראיות המצויות בידי המשיבה כדי להקים תשתית להרשעתו של העורר בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

באשר לעילת המעצר, הלכה פסוקה שיצאה מבית המשפט העליון זה מכבר היא כי עבירה של סחר בנשים מקימה עילת מעצר (ראו: בש"פ 7542/00 חנוכוב נ' מדינת ישראל , תק-על2000(3),1992, בש"פ 291/01 רביאי נ' מדינת ישראל תק-על 2001(1),110, בש"פ 460/01 ממטוב נ' מדינת ישראל , תק-על2001(17).

כבר נאמר בבית משפט זה כי בתי המשפט מצווים להעלות תרומה למלחמת החורמה בסחר בבני אדם לעיסוק בזנות. בדרך כלל, לא ניתן למנוע את המשך העיסוק הפלילי בסרסרות לזנות ובסחר בנשים, אלא בדרך של מעצר. אמנם, לעולם חייב בית המשפט לבדוק קיומה של חלופה הולמת למעצר ולבחון אם יש בה כדי להשיג את מטרת המעצר, אולם בעבירה מסוג זה תימצא חלופה רק בנסיבות חריגות יוצאות דופן. ככלל ניתן לעסוק במלאכת הקניה, המכירה והתיווך בבני אדם גם מתוך הבית כך שכמעט ולא ניתן להבטיח את הפסקת הפעילות, אלא מאחורי סורג ובריח. (ראו בש"פ 1524/01 מדינת ישראל נ' אלי אקרמן , תק-על 2001(1), 1032)

מכאן גם מתבקשת המסקנה כי חלופת המעצר במקרה של העורר איננה יכולה לעמוד על הפרק, היות ואין בכוחה כדי להפיג את המסוכנות הטמונה בפעילותו של העורר.

סוף דבר, החלטתו של בית משפט קמא מנומקת ומבוססת היטב, ולא מצאתי מקום להתערב בה.

הערר נדחה. העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.