בש"פ 10115/01 יגאל וורוביב נ. מדינת ישראל

1.העורר ואדם אחר (להלן - "השותף") נעצרו ונאשמו בעבירות של סחר בבני אדם וסרסרות למעשי זנות. פרטי האישום הם כי הנאשמים "קנו" ביחד עם אדם נוסף את המתלוננת תמורת 6000 דולר לשם העסקתה בזנות, ושמשו כבעלי זכות עליה בכך שהעסיקוה בזנות ואת האתנן מעבודתה חילקו בינה, לבינם ולבין האדם הנוסף.

2.המדינה בקשה את הארכת מעצרם של שני הנאשמים עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי קבע כי קימת תשתית ראיות לכאורית להוכחת אשמתם, הנשענת בעיקר על הודעותיה של המתלוננת, גם אם חלקם בעיסקת הקנייה לא היה החלק הארי. הוא מצא כי נתקיימה עילת מעצר בסוג זה של עבירות ולענין חלופת מעצר מצא לאבחן בין העורר לבין השותף על רקע השוני בעברם. בעוד לעורר עבר פלילי עשיר ומכביד, לשותף אין הרשעות קודמות ולפיכך הורה בית המשפט על שחרור השותף בתנאים ועל מעצר העורר עד תום ההליכים.

3.בא כוח העורר משתית את עיקר טיעוניו בערר על הטענה כי לא היה מקום לאבחן בין מרשו לבין השותף רק על בסיס עבר פלילי קודם, כאשר מנגד מדובר על מעורבות מישנית בלבד של שניהם בביצוע העבירות. יתר על כן, לדבריו, חלקו של העורר בביצוע העבירות קטן אף מחלקו של השותף, ובאשר לעבר הפלילי מדובר בעבירות ישנות משנת 1996 ומסוג שונה מאלה שמדובר בהן כאן.

4.נתתי דעתי לטיעוני בא כוח העורר ולא אוכל לקבלם. העבירות המיוחסות לעורר בסחר בבני אדם לצורך זנות וסרסרות למעשי זנות הן עבירות חמורות, אשר מסוכנותן משתקפת על פניהן. עבירות אלה מקימות עילות מעצר, ורק לעתים נדירות תימצא חלופת מעצר העשויה להשיג את מטרת המעצר ולספק מענה הולם בפני החשש כי עסקים בזויים של סחר בבני אדם לזנות וסרסרות יימשכו גם בעת שהות הנאשם במעצר בית, באמצעות מערכות תקשורת מתוחכמות שהזמנים המודרניים מספקים. קיים צורך מיידי להילחם מלחמת חורמה בתופעה הרסנית זו של סחר בגופות בני אדם, ואחד האמצעים במלחמה זו הוא על דרך השארת העוסק בכך מאחורי סורג ובריח במהלך משפטו, לבל ימשיך לסכן את הציבור בעיסוקים בזויים מעין אלה. (השווה בש"פ 1524/01 מדינת ישראל נ' אקרמן (השופטת ביניש); בש"פ 7542/00 חנוכוב נ' מדינת ישראל

(השופט חשין); ובש"פ 291/01 ריבאי נ' מדינת ישראל (השופט אנגלרד). אמת הדבר, כי חלקם של העורר והשותף בסחר במתלוננת לא היה החלק המרכזי, אולם גם כך, מעצם מעורבותם, ולו המישנית, עולה מסוכנותם.

השאלה האם היה מקום לשחרורו של השותף בחלופת מעצר כפי שאכן נעשה, אינה מתעוררת במישרין מקרה זה; ייאמר רק כי קיים רציונל לאבחנה בין שניהם שהביאה למעצרו של העורר ולשחרורו של השותף. בעוד שלשותף עבר נקי, לעורר עבר פלילי מכביד בעבירות סמים לצריכה עצמית, החזקת נשק שלא כדין, חטיפה, עבירות תקיפה ואלימות, והיזק לרכוש. נגזרו עליו בעבר עונשי מאסר בעבודות שירות ומאסרים על תנאי. רקע קודם זה מצביע על נטייה עבריינית אצל העורר אשר אינה מתיישבת עם הנחה כי העבירות נשוא אישום זה הן בגדר מעידה חד-פעמית וחריגה. גם אם העבירות הקודמות נעברו ברובן באמצע שנות ה90-, הרי גזרי הדין בחלק מהן ניתנו בשנת 2000 וחרף "תזכורת" זו, הסתבך העורר רק כשנה לאחר מכן בעבירות המיוחסות לו באישום זה. יש בכל אלה כדי לחזק את הרושם בדבר מסוכנותו במיוחד בהתחשב בגילו הצעיר - כבן 23 - בהחזיקו על גבו נטל כבד של עבר פלילי. יסודות אלה לחומרה אינם קיימים בשותפו, שהוא כבן 40 ועברו נקי. באבחנה בין השניים יש, איפוא, ממש ואין היא תלושה ממציאות הנתונים בתיק זה.

לאור האמור, אינני מוצאת מקום להתערב בקביעות בית המשפט המחוזי ובמסקנתו בדבר הצורך בהשארת העורר במעצר הן מבחינת מעורבותו בעבירות המיוחסות לו כשהיא עומדת לעצמה, והן ביחס לשותפו לעבירות בהשוואה ביניהם.

הערר נדחה.