בש"פ 11839/05 סלימאן אלפקיר נ. מדינת ישראל

העורר נאשם בעבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, זאת לאחר שביום 4.3.2004 החזיק ברכבו, לפי כתב האישום, סם מסוכן מסוג הרואין בכמות של 1.733 ק"ג ברוטו, מחולק למארזים רבים.

המדינה ביקשה לעצור את העורר על תום ההליכים המשפטיים נגדו, ובית המשפט המחוזי נעתר לבקשה. בית המשפט ציין כי הסם נמצא בסמוך למקום מעצרו של העורר, וכי זה האחרון הודה למעשה בפני מדובב כי הוא השליך את הסם מרכבו. עוד הדגיש בית המשפט כי במהלך החקירות בחר העורר בזכות השתיקה. על יסוד כל אלה מצא בית המשפט כי כנגד העורר עומדת תשתית לכאורית מספקת, וכי השגות העורר אינן גורעות ממנה בשלב זה. בנסיבות אלה הוסיף בית המשפט וקבע כי קיימת עילת מעצר. בית המשפט ראה לנכון להדגיש, במענה לטענות העורר, כי על המדינה למסור לסנגור את תעודת החיסיון; עם זאת, קבע בית המשפט, על יסוד פסיקת בית משפט זה, כי אין בהיעדרה של התעודה כדי למנוע מבית המשפט לבחון את התשתית הראייתית הקיימת לצורך הכרעה בעניין המעצר.

מכאן הערר שבפנינו. לטענת העורר, אין בנמצא תשתית לכאורית שדי בה כדי להצדיק את מעצרו. לשיטתו, הדברים שנאמרו למדובב אינם עולים בקנה אחד עם התמונה העולה מדוחות המשטרה ביחס לאירוע. כמו-כן, לדבריו, לא נמצאו טביעות אצבע של העורר על אריזות הסם. העורר גורס כי הוא התרברב בפני המדובב – הא ותוּ לא. עוד מציין העורר את חלוף הזמן מאז העבירה, את נסיבותיו האישיות ואת העובדה שטרם נמסרה לעיונו תעודת החיסיון.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת חומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

אין להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא, לפיה קיימת בשלב זה תשתית ראייתית לכאורית מספקת כנגד העורר. הימצאות הסם בסמוך למקום שבו שהה העורר, וההודאה בפני המדובב, מקימים תשתית כזו גם בהתעלם מקביעתו של בית המשפט המחוזי, שאיננה מדויקת, כי העורר שתק בכל חקירותיו. נכון גם, ש"לצד ההקפדה על הוצאת תעודת חיסיון בזמן, אין בהעדרה של תעודת החסיון כדי למנוע מבית המשפט הדן בבקשת המעצר לעיין בחומר שבפניו ולהגיע למסקנה לכאורית בכל הנוגע לתשתית הראייתית על פי הראיות הגלויות" (בש"פ 11163/05 כבאג'ה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אין גם ספק ביחס לקיומה של עילת מעצר (סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996).

הערר נדחה.