בש"פ 1186/00 מוכתייב בלה נ. מדינת ישראל

1.ביום 18.1.2000 נכנסה העוררת לחנות ה"סופר-פארם" בראשון-לציון ופנתה למחלקת הקוסמטיקה. היא נטלה מן המדף שני בקבוקי בשמים וניגשה למחלקה אחרת בחנות. שם פירקה את הבקבוקים מתוך האריזות בהן היו חתומים ואת האריזות הריקות הטמינה מאחורי ערימה של חבילות נייר טואלט. היא הכניסה את שני בקבוקי הבשמים לכיס מעילה. או אז פנתה לעבר הקופות, הניחה בצד הקופות מוצר אחר שנטלה עימה, ועברה את קו הקופות בדרכה החוצה. קצינת הביטחון של החנות שעקבה כל העת אחר מעשיה עצרה אותה מלצאת את החנות וביקשה ממנה להתלוות אליה. העוררת הוציאה אז מכיסה את שני בקבוקי הבושם והביעה נכונות לשלם את מחירם. אין מחלוקת באשר לעיקרן של עובדות. היום טוענת העוררת כי העובדות האלה אינן עולות לכלל ראיה על ביצוע עבירה של גניבה, כי אם, למירב, הן מלמדות על ניסיון לביצוע עבירה כזו. עובדה היא, כך היא טוענת, שהיתה מוכנה לשלם את מחיר הבשמים.

בית משפט השלום מצא כי העובדות האמורות מקימות תשתית ראייתית באשר לעבירה המיוחסת לעוררת ובדין קבע כך. כנגד העדות החד משמעית של קצינת הביטחון, באה גרסה לא אחידה של העוררת, שתחילה טענה כי סברה שמדובר בבקבוקי הדגמה, המותרים בנטילה, ורק לאחר שהובהר לה כי נצפתה על-ידי קצינת הביטחון כשהיא פורקת את הבקבוקים מאריזותיהם ומטמינה את האריזות בתוך החנות, שינתה מטעמה והסכימה כי יש לשלם עבור בקבוקי הבושם ואף התכוונה לעשות כך. אלא, שכאמור, עברה העוררת את קו הקופות כשהבקבוקים בכיסה.

2.בית משפט השלום הורה על שחרורה של העוררת בערובה אך הציב תנאים מגבילים לשחרור ובכלל זה התנאי שתשהה "במעצר בית מלא ומוחלט בבית אמה". ערר שהוגש לבית המשפט המחוזי מטעם העוררת, כנגד התנאי הזה, נדחה. כנגד החלטה זו האחרונה מכוון הערר כאן.

עיקר טענתו של הסנגור היא, כאמור, שהראיות העומדות לחובת העוררת אינן מצביעות אלא, למירב, על ניסיון לביצוע גניבה וכי מכל מקום, עבירה מן הסוג הזה, אינה מצמיחה עילת מעצר וממילא לא היה מקום לשחרורה בתנאים מגבילים.

לחילופין, הוא מבקש להקל מתנאי השחרור האוסרים עליה לצאת את בית אמה ולהמירם בתנאי האוסר עליה להתקרב לחנויות כל-בו או בתי ממכר אחרים מן הסוג הזה.

3.דין הערר להידחות.

הראיות המצויות בתיק המשטרה עשויות להוביל להרשעה בעבירה המיוחסת לעוררת. באשר לעילת המעצר, הלכה היא מאת בית משפט זה כי עבירות רכוש עשויות אף הן להצביע, בנסיבות מסויימות, על מסוכנות:

"...ניתן לקבוע כי עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את בטחון הציבור" (דברי כב' השופטת ד' ביניש בבש"פ 5431/98 רוסלן פרנקל נ' מדינת ישראל , דינים-עליון, כרך נד, 878, סעיף 3 להחלטה).

אכן, במקרה זה, העבירה נשוא כתב האישום, כשלעצמה, אינה מן העבירות המקימות, ברגיל, עילת מעצר. אלא, שבעניינה של העוררת הזו אין העבירה הזו עומדת לבדה, בלשון המעטה, ועל מסוכנותה של העוררת ניתן ללמוד מעברה החמור.

העוררת הובאה לדין והורשעה עשרים ואחת פעמים. מספר העבירות שבהן הורשעה באותן הזדמנויות רב עוד יותר. כך למשל, כבר בשנת 1976 הורשעה בגין 185 עבירות של מרמה, זיוף, והפצה של מסמכים מזויפים. בין השנים 1977-1997 הורשעה בפלילים בשל ביצוע 40 עבירות של גניבה, מרמה, זיוף, הפצת מסמכים מזויפים, איומים, תקיפה ובריחה ממעצר. הנה כי כן, עניין לנו בעבריינית בלתי נלאית, שחזרנותה (רצידיביזם) בולטת בקיצוניותה. אם יש מקרה שבו מצבור עבירות כנגד הרכוש מלמד על שיטתיות - זהו המקרה.

4.משקמה עילת מעצר, בדק בית המשפט השלום את האפשרות להשיג את מטרות המעצר בדרכים חלופיות ובחר בהצבת מגבלה האוסרת על העוררת לצאת את פתח ביתה עד תום המשפט, למעט יציאה לטיפול רפואי שלה ושל ילדיה, ובלבד שיהיה בידה אישור רפואי מראש בדבר הצורך בטיפול כזה. בית המשפט המחוזי הקל עימה בעניין זה ופטר אותה מן הצורך בהמצאת אישור רפואי מראש והתיר לה לצאת מחוץ לביתה, בלווית אמה, בכל עת שהדבר יהיה נחוץ לצורך טיפול רפואי כאמור, תוך תיאום מוקדם עם המשטרה.

היום מציע הסניגור, כאמור, להמיר תנאי זה בתנאי האוסר על העוררת להיכנס למרכזי קניות. מאילו יובן, כי תנאי זה, במקרה של העוררת, שונה אך במעט מתנאי המסתפק בקבלת התחייבות מצידה שלא תוסיף לבצע עבירות של גניבה. כפי שציינה נציגת המדינה, בצדק, קיים שוני של ממש בין האפשרות לפקח על התנאי האוסר על העוררת לצאת את ביתה לבין אפשרות הפיקוח על תנאי המאפשר לה לנוע באורח חופשי אך אוסר עליה להיכנס לחנויות מסוימות.

הערר נדחה.