בש"פ 1196/10 מדינת ישראל נ. בלאל חמדאן שהאב

זו בקשה מטעם המדינה להארכת מעצרו של המשיב מעבר לתשעה חודשים על-פי סעיף 62 ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996.

1.

נ גד המשיב הוגש כתב אישום אשר ייחס לו בתחילה עבירה של ניסיון לרצח, ובהמשך הוא תוקן, ועתה מייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ) בצירוף סעיף 29 לחוק; וכן עבירות של נשיאה והובלת נשק, לפי סעיפים 144(ב) רישא וסיפא לחוק, בצירוף סעיף 29 לחוק.

2.

על-פי הנטען בכתב האישום, ביום 8.5.09 נודע למשיב על כוונתם של שניים אחרים לגרום לחבלה חמורה, מום או נכות לאדם בשם עומר מפלח עמאש (להלן: המתלונן ). למחרת, אספו השניים את המשיב מהכפר ג'סר אלזרקא ברכבם, שבו הוא הבחין בקיומם של אקדח וכדורים. השלושה נסעו לעבר היציאה הצפונית מהכפר, ולאחר שקיבלו מידע על מיקום המתלונן, נסעו חזרה לכפר. כאשר הגיעו השלושה למרכז הכפר, שם היה מצוי המתלונן, ירה בו אחד מהשניים האחרים שלושה קליעים מטווח קצר. המתלונן נפגע מהקליע הראשון, ואז נמלט מן המקום לפיצרייה סמוכה. לאחר מכן, נמלטו השלושה מהמקום. למתלונן נגרם פצע ירי, והוא הובהל לבית החולים, שם נותח ואושפז למשך מספר ימים.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, עתרה המדינה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. לאחר שהתקיימו מספר דיונים בבקשה, קבע בית המשפט המחוזי כי בשלב זה ישנן די ראיות לכאורה להוכחת אשמת המשיב, וכי קיימות עילות מעצר למעצרו עד תום ההליכים. לצד זאת, ציין בית המשפט כי יתכן וניתן לאיין את מסוכנות המשיב באמצעות חלופת מעצר, ועל כן הורה על עריכת תסקיר מעצר, וביקש משירות המבחן לבדוק חלופות מעצר הבנויות על הרחקה משמעותית של המשיב ממקום ביצוע העבירה, ותוך הטלת תנאי פיקוח נוקשים עליו. בתסקיר שהוגש על-ידי שירות המבחן צויין, כי התרשמות שירות המבחן ממורכבות מצבו האישיותי והנפשי של המשיב, לצד התייחסותו הדלה, יצרו קושי בגיבוש הערכה ביחס לרמת הסבירות להישנות עבירות מצדו. לפיכך, הומלץ כי בשלב זה, ובטרם תיבחנה חלופות מעצר אפשריות, תתקבל חוות-דעת פסיכיאטרית בעניינו של המשיב. בית המשפט הורה על עריכת חוות דעת פסיכיאטרית בהתאם. בחוות-הדעת שהוגשה, נמצא כי אין עדות למחלת נפש בעניינו של המשיב, וכי הוא מבדיל בין טוב לרע ובין מותר לאסור – הן עתה והן בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו – וכי הוא יכול לקחת חלק בהליכים משפטיים ולהגן כראוי על עניינו. בתסקיר משלים מטעם שירות המבחן נמנע שירות המבחן מהמלצה על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר, נוכח קושי בהערכת מידת ההסתברות להישנות מעשי עבירה על-ידיו, וזאת נוכח התייחסותו הדלה למצבו, דרך ניהול חייו, וחומרת החשדות נגדו. בתסקיר משלים נוסף שהוגש לפי הוראת בית המשפט, הובעה פעם נוספת העמדה כי אין בידי שירות המבחן להמליץ על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר שהוצעה, בין היתר נוכח קשיים בבחינת טיב החלופה. בהמשך, הורה בית המשפט על עריכת תסקיר משלים נוסף, ואף בתסקיר זה, עלה כי אין בידי שירות המבחן להמליץ על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בכפרו, בו מתגורר גם המתלונן. בין היתר צויין, כי קיים ספק האם הוריו של המשיב יוכלו להוות דמויות מציבות גבולות עבורו, וכי חרף ניסיונות שעשה שירות המבחן ליצור קשר עם המתלונן, הדבר לא עלה בידו. בסיכומו של דבר, ביום 27.10.09 קבע בית המשפט (כב' השופט ר' שפירא) כי לאחר עיון בתסקיר המשלים שהגיש שירות המבחן, לא ניתן לעת הזו להורות על שחרורו של המשיב, ולפיכך הורה על מעצרו עד לתום ההליכים. בקשה לעיון חוזר בענין מעצרו של המשיב, אשר הוגשה בתחילת חודש פברואר זה, עודנה תלויה ועומדת, וממתינה להכרעת בית המשפט המחוזי.

4.

משתקופת המעצר הסטטוטורית קרובה לסיום, ומשפטו של המשיב טרם הסתיים, פונה המדינה בבקשה להאריך את מעצרו בתשעים ימים נוספים מעבר לתשעת חודשי מעצרו. לדבריה, העבירה המיוחסת למשיב – ביצוע בצוותא של חבלה בכוונה מחמירה – ונסיבות ביצועה, מלמדות על מסוכנותו של המשיב הן למתלונן והן לציבור כולו. נוכח המסוכנות העולה מן המעשים המיוחסים למשיב, מחד גיסא; והעדר אפשרות לשחררו לחלופת מעצר הן מטעמים הקשורים בו עצמו והן מטעמים הקשורים במהות החלופות שהוצעו, מאידך גיסא; אין מנוס מהשארתו של המשיב במעצר עד לתום ההליכים נגדו.

אשר להתקדמות המשפט, חשוב לציין את הפרטים הבאים: בתחילת המשפט ארעו דחיות מסויימות עקב בעיית ייצוג. לאחר מכן נתבקשה דחייה על-ידי המשיב לצורך קבלת חומר החקירה; ביום 1.7.09 הסכימו הצדדים לקיים הליך גישור ונתקיימו שלוש ישיבות לצורך כך, שלא נסתיימו בהצלחה. ביום 16.9.09 החלה פרשת ראיות התביעה ונתקיימו מאז מספר מועדי הוכחות. כן נתקיים הליך גילוי ראייה חסויה, תוקן כתב האישום, והתקיימו עוד ישיבות הוכחות ומספר הליכים בעניין העתירה לגילוי ראייה חסויה. ישיבה אחרונה שנקבעה ליום 10.2.10, שנועדה לעדויות הגנה, נדחתה על-פי בקשת המשיב.

5.

נראה, כי קצב ניהול המשפט הוא, ביסודו, סביר, והתארכותו נובעת מעניינים שונים שעלו במהלכו, אשר הצריכו את קטיעתן של ישיבות הוכחות שנקבעו מבעוד יום. המשפט נמצא בשלב מתקדם, פרשת התביעה הסתיימה ושמיעת פרשת ההגנה החלה.

המשיב מואשם בביצוע בצוותא של עבירת חבלה בכוונה מחמירה. אופי העבירה ונסיבות ביצועה מלמדות על מסוכנות המשיב. מנגד, לא נמצא בשלב זה בסיס לשחרור המשיב לחלופה קונקרטית שיש בה כדי להתאים לתכלית הראויה, מה גם שסוגיית מעצרו של המשיב מבחינת הראיות ומבחינת רמת מסוכנותו העכשווית מצויה עתה בהליך עיון חוזר בבית המשפט המחוזי.

6.

בתנאים אלה, אני מקבלת את בקשת המדינה, ומחליטה להאריך את מעצר המשיב בתשעים יום, מיום 26.2.10, או עד למתן פסק דין, לפי המוקדם מביניהם.