בש"פ 1200/08 סאמר כעכי נ. מדינת ישראל

העורר נדרש להעיד מטעם המשיבה במשפטו של אחר המתקיים בפני בית המשפט המחוזי בבאר-שבע. בבקשה שהגישה בחודש חשוון התשס"ח (אוקטובר 2007) לבית משפט קמא, עתרה המשיבה להוציא צו להבאת המבקש הואיל, ולגרסתה, שוגרה אליו הזמנה למסירת עדות "ויש יסוד סביר להניח כי המשיב קיבל אותה" (בלשון המקור). לחלופין, טענה המשיבה, כי מאחר ומדובר בתושב הרשות הפלסטינית שקיים קושי לאתרו, ונוכח החשש שהוא לא יתייצב למסירת עדות, נכון לעשות שימוש בהוראתו של סעיף 73(ד) לחוק בתי המשפט, המקנה לבית המשפט סמכות לחייב עד להמציא ערובות כדי להבטיח את התייצבותו. בית המשפט המחוזי הוציא לבסוף צו הבאה, ומשנעצר העורר והובא בפניו, נקבע כי ניתן לשחררו כנגד המצאתן של ערבויות, וביניהן הפקדה במזומן או בערבות בנקאית של 25,000 ש"ח, וערבות עצמית וצד ג' בסכום של 50,000 ש"ח.

העורר סבור כי להחלטה לעוצרו אין בסיס בדין, הואיל ולא קיבל לידיו את הזמנת בית המשפט למסירתה של עדות. יתר על כן, מעצרו הנוכחי התאפשר כאשר הוא התייצב ביוזמתו בפני גורמי הביטחון, לאחר שנודע לו כי הוא דרוש על ידם.

הנה כי כן, שאלת זימונו של העורר כדין לוטה בערפל, וגם הבקשה לעשיית שימוש בהוראותיו של סעיף 73(ד) לחוק בתי המשפט הנה מקודמת, הואיל ולא הוכח קיומו של חשש לפיו לא יתייצב העורר בבית המשפט כאשר יוזמן למסירת עדות. כך או כך, נראה לי כי לערבויות בהן חויב העורר אין הצדקה בשלב זה, וניתן להסתפק בתנאי שחרור מקלים יותר.

אי-לכך, הערר מתקבל, והעורר ישוחרר ממעצרו אם יחתום על ערבות עצמית בסך 10,000 ש"ח, וימציא ערבות בסכום דומה של צד ג', תושב ישראל. במהלך הדיון בערר נאמר לי כי העורר עתיד להעיד בפני בית משפט קמא ביום ז' באדר א' התשס"ח (13.2.08), ועל כן הוא מוזהר כי דין החלטה זו כדין הזמנה לבית המשפט המחוזי, ואם לא ימלא אחריה, ניתן יהיה לנקוט נגדו באמצעים נוספים, ובכללם מעצר ממש.