בש"פ 1207/99 בורהאן (רוני) זועבי נ. מדינת ישראל

לפני שני עררים המכוונים כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת, מפי סגן הנשיא א' אסא, בה הוחלט על מעצרם של שני העוררים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם בת.פ. 227/99.

1.כנגד העוררים וכנגד נאשם נוסף הוגש ביום 8.2.99 כתב אישום ת.פ. 227/99 לבית המשפט המחוזי בנצרת, המייחס להם עבירות של כליאת שוא ושוד בנסיבות מחמירות. לעורר בבש"פ 1647/99 (להלן: "עורר 1") ולעורר בבש"פ 1207/99 (להלן: "עורר 2") יוחסה בנוסף גם עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות. לנאשם הנוסף (להלן: "נאשם 3") יוחס גם

אישום נפרד בעבירות של סחר בסם מסוכן והחזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי.

2.על פי הנטען באישום הראשון שבכתב האישום, ביום 28.1.99 הביאו הנאשמים את המתלונן בתואנות שוא לחדר בבית בשוק בנצרת, כדי לחשוף את דבר היותו סוכן משטרתי. הם כלאו את המתלונן בחדר, ערכו על גופו חיפוש ומצאו עליו מכשיר הקלטה. העורר 1 תלש את מכשיר ההקלטה ומסרו לנאשם 3, אשר נטל את המכשיר ועזב את החדר. העורר 1 דקר את המתלונן בירכו ולאחר מכן המשיכו העוררים 1 ו2- לחקור את המתלונן אודות עסקאות הסמים שביצע בשליחות המשטרה. כן נטלו העוררים 1 ו2- כסף שהיה בכליו של המתלונן. בעיצומה של ה"חקירה" הגיע כוח משטרה לחדר והמתלונן נמלט.

3.האישום השני בכתב האישום עוסק, כאמור, בנאשם 3 בלבד. לפי הנטען באישום זה, ביום 14.1.99 מכר הנאשם 3 למתלונן סם מסוכן מסוג הרואין שמשקלו כ- 0.27 גרם.

4.בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרם של שלושת הנאשמים עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. סגן הנשיא א' אסא, אשר דן בבקשה, התייחס בזהירות לעדותו של המתלונן, שכן מדובר בסוכן משטרתי שהוא עצמו עבריין בעל עבר עתיר הרשעות, הנגוע בטובות הנאה שעתיד הוא לקבל מן המדינה, אם יצליח בעדותו להביא להרשעתם של העוררים. בית המשפט לא פסל כליל את עדותו של המתלונן, המתאר את השתלשלות העניינים המפורטת בכתב התביעה, ולא שלל קיומן של ראיות לכאורה לגבי עבירת השוד ועבירת הפציעה. עם זאת, בית המשפט ציין כי קשה להתייחס למצב בו המתלונן הגיע מרצונו החופשי לחדר ושהה שם עד שהתחילה ה"חקירה", כאל כליאת שווא. באשר לעבירת הסחר בסמים המיוחסת לנאשם 3, בית המשפט ציין כי היא נראית "כקלת ערך נוכח הכמות המזערית של הסם ונוכח האפשרות הסבירה כי שווקאי [המתלונן] הוא זה שפנה ל[עורר 3] מיוזמתו כדי להפלילו במכירת סם". לכן לו עמדה בפני עצמה לא הייתה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים.

נוכח העובדה כי קיימות ראיות לכאורה לעבירות השוד והפציעה, אליה מצטרפת מסוכנות של המשיבים לאור עברם הפלילי המכביד, העדיף בית המשפט את מעצרם עד תום ההליכים על פני שחרורם בחלופת מעצר.

5.כנגד החלטה זו מופנים שני העררים שלפני. יצוין, כי נאשם 3 הגיש אף הוא ערר לבית משפט זה (בש"פ 1723/99), אשר נדון בפני והתקבל בהסכמת בא-כוח המדינה, במובן זה שהתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי כדי לקבוע חלופת מעצר.

6.בא-כוח העורר 1 טוען בערר כי אין ליתן כל אמון בעדותו של המתלונן, משום שמדובר בעבריין סמים מועד, אשר משלא צלחה דרכו להפליל את העורר בעבירות סמים גמר אומר להפלילו בעבירות שוד, כליאה ופציעה. כן ציין בא-כוח העורר 1 כי עדותו של המתלונן מלאה סתירות ופירכות, דבר המכרסם בראיות התביעה ושולל קיומה של תשתית ראייתית לכאורה.

7.בא-כוח העורר 2 טוען כי יש לאבחן את עניינו מעניינם של יתר הנאשמים. הוא מדגיש בטיעוניו כי אין בראיות התביעה חומר חקירה המסבך את העורר 2. הוא לא נטל חלק בחיפוש על גופו של המתלונן, לא שדד אותו ולא דקר אותו. לטענתו, בעדותו של המתלונן מצטייר העורר 2 כמי שניסה דווקא למנוע מהעוררים האחרים לפגוע במתלונן.

8.אומר מיד כי דינם של שני העררים להדחות. צדק בית המשפט קמא בקבעו כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה להרשעה בעבירות השוד והפציעה בנסיבות מחמירות. אסקור בקצרה את חומר החקירה, המורכב, בעיקרו, מהודעותיו של המתלונן, הודעותיהם של שלושת הנאשמים ותמליל הקלטה של חקירת נאשם 3 במשטרה. המתלונן סיפר בהודעתו כי הגיע לביתו של העורר 1 ביום 28.1.99 בבוקר, בתאום מראש, כדי לרכוש 5 גרם הרואין. כשנכנס לחדר פגש את שלושת הנאשמים ואדם נוסף. העוררים אמרו לו שיש שמועה שהוא עובד כסוכן משטרתי והם רוצים לערוך עליו חיפוש. המתלונן שיתף פעולה, הרים את החולצה והוריד את המכנסיים והראה לנאשם 3 שאין עליו מכשיר הקלטה. ואולם האחרון תפס את ידו השמאלית והרגיש במכשיר. העורר 1 ניגש ותלש את המכשיר בכוח, נתן אותו לנאשם 3 והלה יצא מן החדר. לאחר מכן לקח העורר 1 סכין שהיה על השולחן ודקר את המתלונן ברגלו. העורר 2 מנע ממנו להמשיך ולדקור את המתלונן כדי שקודם ישמעו ממנו את מי הוא הקליט ואחר כך "יעלימו אותו". כאשר הגיע אדם נוסף לחדר והחל "להשתולל" (כשגילה שהמתלונן הוא סוכן משטרתי שהקליט אותו בעסקאות סמים) אמר גם לו העורר 2 שלא יכה את המתלונן. העורר 2 דרש המתלונן את כל הכסף שיש עליו, ערך עליו חיפוש ולקח ממנו כ- 1,200 ש"ח. העורר 2 מסר 150 ש"ח מתוכם לאדם הנוסף שהגיע לחדר. כששמעו העוררים את בוא השוטרים הצליח המתלונן לחמוק ולצאת לחצר הבית.

9.מעיון בחומר לא מצאתי כי קיימות סתירות או פירכות בהודעותיו של המתלונן. די בכך, שכן בשלב זה בית המשפט אינו מצווה לבחון את מהימנותם של העדים. אוסיף כי גירסת המתלונן נתמכת, בעיקרה, בגרסה שמסר במשטרה נאשם 3. לדבריו, בבוקר יום 28.1.99 הוא ישב בדירת מגוריו של העורר 1 יחד עם יתר הנאשמים ואדם נוסף. כשהגיע לדירה המתלונן אמר לו העורר 1 כי הוא סוכן סמוי והורה לו להוריד את בגדיו. נאשם 3 ערך עליו חיפוש ומצא על היד שלו מכשיר הקלטה. העורר 2 תלש מידו את המכשיר ולקח את המכשיר למקום כלשהו. במקביל, הורה העורר 1 לנאשם 3 לצאת מהחדר והוא עזב את המקום. הסתירות בין שתי הגרסאות בשאלה מי תלש את מכשיר ההקלטה מידו של המתלונן ומי נטל את המכשיר אינן "מכרסמות" בחומר החקירה עד כדי שלילת התשתית הראייתית לכאורה מהאישומים המיוחסים לעוררים. גם בהנחה שאין בחומר החקירה ראיות לכאורה המצביעות על כך שנעברה עבירה של כליאת שווא, כיוון שהמתלונן הגיע ביוזמתו ומרצונו החופשי לדירה, עדיין קיימת תשתית ראייתית לכאורה בנוגע לעבירות האחרות שמיוחסות לעוררים - שוד ופציעה בנסיבות מחמירות. עבירות אלה מקימות חזקת מסוכנות מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996-. החשש ממסוכנותם של העוררים מתגבר נוכח עברם הפלילי המכביד של שני העוררים, הכולל עבירות אלימות ועבירות סמים. לפיכך, בצדק קבע בית משפט קמא כי קיימת עילה למעצר העוררים.

10.באי-כוח העוררים ביקשו, לחלופין, להסתפק בשחרורם של העוררים בחלופת מעצר. הם טענו כי מששוחרר נאשם 3 לחלופת מעצר, המשך החזקתם של העוררים במעצר יוצר יחס מפלה כלפיהם. אין בידי לקבל טענה זו. חלקו של נאשם 3 הוא מועט ושולי בהשוואה לחלקם של העוררים 1 ו2-. נאשם 3 השתתף רק בחלק הראשון של האירוע, חלק שלא הייתה בו אלימות פיזית של ממש כלפי המתלונן. ככל הנראה הוא אף לא היה מיוזמי "החקירה". כמו כן, עברו הפלילי אינו מכביד כעברם של שני העוררים. לעומת זאת אין מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא להחזיק את העוררים במעצר, וזאת נוכח חומרת העבירות המיוחסות להם, נסיבות התרחשותם עברם הפלילי.

אי לכך, העררים נדחים.