בש"פ 1210/01 אהרון לוי נ. מדינת ישראל

1.לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט טימור) בב"ש 22885/00 בת.פ. 8132/00 בה הורה על מעצרו עד תום ההליכים של העורר.

2.נגד העורר ושני אחרים הוגש כתב אישום המייחס לו באישום ראשון ביצוע עבירה של שוד מזויין ושיבוש הליכי משפט. לענין אישום זה מיוחס לנאשמים כי ביום 13.11.00 קשרו קשר לבצע שוד מזוין בבית מגורים בבאר שבע. שנים מהם התפרצו לבית כשהם מתחזים לשוטרים בעוד השלישי המתין בחוץ. לאחר מכן, הצמידו הנאשמים סכין יפנית לצווארה של המתלוננת, תקפו אותה, כבלו את ידיה וסתמו את פיה ולאחר מכן היכו אותה. בדרך דומה נהגו גם לגבי עוזרת בית שהיתה במקום. הם גנבו מארנקה של המתלוננת 650 ש"ח וחפצים נוספים. הם נמלטו מהמקום עקב הזעקת המשטרה, כאשר השניים האחרים נתפסו בסמוך לאחר מרדף. העורר, על פי הנטען, הצליח להימלט והגיע לחצר ביתה של העד דניאלה ספר בקרבת מקום לארוע והציע לה כסף תמורת סיועה להתחמקותו מהמשטרה. לאחר שסרבה, ברח מהמקום. באישום שני - מואשם העורר עם האחרים בקבלת רכוש גנוב וזיוף רכב ובאישום השלישי - בקבלת מסמכים גנובים. שני האישומים האחרונים אינם במוקד ענייננו משמעצר העורר בבית משפט קמא התבסס על מעורבותו בשוד המזויין.

בית משפט קמא הורה על מעצרו עד תום ההליכים של העורר, לאחר שקבע באשר לאישום 1 כי קימות נגדו ראיות לכאורה על השתתפותו בשוד מזוין ודחה אפשרות של שחרור בחלופת מעצר.

3.עיקר הערר מתייחס לקביעת בית משפט קמא באשר קיומן של ראיות לכאורה בענין מעורבותו של העורר בעבירת השוד המזוין. עוד נטען כי היה מקום לשחרור העורר בחלופת מעצר בהתחשב בתסקיר מעצר שהוגש בעניינו ואשר המליץ על כך בפני בית המשפט המחוזי.

4.מחומר הראיות שהוגש עולה כי בניגוד לשני הנאשמים האחרים שנתפסו בסמוך לאחר הארוע במירדף משטרתי, העורר נעצר רק ימים מספר לאחר מכן והתעוררה שאלת זיהויו כמי שמעורב במעשה.

הראיות לגבי מעורבותו כוללות את עיקרי המרכיבים הבאים:

(א) השותף לעבירה אשר לא נתפס במירדף השוטרים נראה נמלט מזירת הארוע כשהוא לבוש בחולצה אדומה. העדה דניאלה ספר, המתגוררת בסמוך למקום הארוע, מסרה בהודעתה כי אדם לבוש חולצה אדומה נכנס לגינת ביתה והסביר לה כי הוא נרדף על ידי המשטרה והציע תמורה עבור הסתרתו בביתה. לדבריה בהודעתה, אין לה כל קושי לזהותו בעקבות שיחתם זו.

ביום 20.11.00 הוצגה בפני העדה חבילת תמונות וביניהן תמונת העורר, והיא זיהתה אותו בוודאות כמי שנכנס לגינתה.

(ב) ראייה נוספת לשייכותו של העורר לפרשה הינה טביעת אצבע שלו שנמצאה על כרטיס מגנטי שנתפס בתוך תיק שחור אותו נשא נאשם אחר בעת ביצוע השוד. אותו נאשם השליך במהלך המירדף את התיק השחור אותו נשא, ובתוכו חפצים שונים ששמשו לשוד - ובהם אזיקוני פלסטיק, סכין יפני, כובעי משטרה, סרטי הדבקה והכרטיס המגנטי, כאמור.

(ג) מפלאפון שהיה ברשות העורר אותרו שיחות טלפון רבות לשני הנאשמים האחרים בימים שקדמו לארוע השוד.

(ד) העורר לא מסר כל גרסה בשלב הראשון לחקירה לאחר מעצרו, והסבריו לשאלות שהוצגו בפניו לאחר מכן מנותקים מכל מציאות אפשרית.

5.בא כוח העורר טוען כי המסקנה בדבר קיום ראיות לכאורה אינה יכולה לעמוד ומתמקד לענין זה במסדר "דפדוף התמונות" אשר היה, לטענתו, הליך בעייתי שאין לייחס לו ערך ראייתי כלשהו. לדבריו, היה ראוי לבצע מסדר זיהוי חי ולא מסדר דפדוף תמונות ללא נוכחות עורך דין, ובנסיבות אלה אין משמעות לזיהוי. טענה זו אין בה ממש מהטעמים הבאים:

ראשית, חשיבותו של זיהוי העורר במסדר התמונות הינה יחסית בלבד לאור העובדה כי טביעת אצבע של העורר נמצאה על כרטיס מגנטי בתוך התיק השחור שנזרק על ידי הנאשם האחר אגב מרדף השוטרים אחריו. ראייה זו הינה חזקה ביותר מאחר שטביעת האצבע קושרת אותו במישרין לארוע, ופלטי שיחות הטלפון בין העורר לשותפים האחרים במועד סמוך לשוד מחזקות מעורבות זו.

אשר למסדר התמונות: נכון הוא כי מקובל לברר זהות חשוד במסדר זיהוי חי כאשר החשוד הינו בהישג-יד, ופנייה ישירה לזיהוי בתמונות בנסיבות אלה אינה מקובלת והיא נוטלת מהמשקל הראייתי של הזיהוי. אולם גם כך, עדיין מדובר בראייה קבילה אשר משקלה ייקבע הן על פי מכלול הנסיבות שברקע קיום המסדר, והן לאור ההסבר שניתן לעובדה כי לא נערך מסדר זיהוי חי (קדמי על הראיות, חלק שני, עמ' 884).

אכן, עולה תמיהה מדוע לא נערך בענייננו מסדר זיהוי חי כאשר היתה בידי המשטרה טביעת האצבע של העורר והיא יכלה לזהותו באמצעותה ולזמנו למסדר כזה. כן עלתה שאלה באשר למשקל מסדר זיהוי התמונות בלא שניתנה לעורר זכות לנוכחות עורך דינו. עם זאת, יש להניח כי שאלות אלה יידונו בבוא העת על ידי בית המשפט בבואו להכריע במשקלו הראייתי של מסדר הזיהוי, שהוא, מכל מקום, קביל כראייה. לגופה של ראיה זו ניתן לומר כי ממסדר התמונות עולה כי הוצגו בפני העדה דניאלה ספר 24 תצלומים ומתוכם היא זיהתה בוודאות את תצלומו של העורר. לא ניתן להתעלם ממרכיב חשוב זה במכלול החומר הראייתי.

סיכומו של דבר: המשקל המצטבר של הראיות הנוגעות לעורר מספק את דרישת קיומן של ראיות לכאורה לצורך הליך מעצר עד תום ההליכים.

6.אשר לחלופת מעצר: אין מקום להתערב במסקנת בית משפט קמא לפיה אין במקרה זה חלופה הולמת אשר תשיג את מטרת המעצר. מסוכנותו של העורר עולה מעצם מעורבותו בעבירת השוד המזויין החמורה, נשוא הליך זה. נוספת לכך העובדה כי ב1994- הורשע ב23- עבירות במסגרת תיק אחד שעניינן מרמה בנסיבות מחמירות וקשר לבצוע פשע ונגזר עליו מאסר בעבודות שירות ל3- חודשים. הוגש תסקיר מעצר לבית המשפט המחוזי אשר המליץ, אומנם על חלופת מעצר בעניינו אך לא נכללה בו כל התייחסות להרשעותיו הקודמות ולמשמעותו בהקשר לשחרורו ולפיכך ראה בית המשפט המחוזי שלא להסתמך עליו. מקובלת עלי גישתו גם בענין זה.

7.לאור כל האמור, אינני רואה מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא, בה הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו, ואני דוחה את הערר.