בש"פ 1210/11 סמיר אלרך נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט טובי) מיום 20.1.11 בתיק מ"ת 34615-12-10, לעצור את העורר עד תום ההליכים. עניינו של התיק ירי במהלך קטטה וסביבה.

רקע והליכים קודמים

ב.

נגד העורר, יליד 1968, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות בנשק, לפי סעיף 144(א) רישא, ס"ק (ב) רישא וסעיף 29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977; ונסיון חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) וסעיף 29 לחוק העונשין. כתב האישום כולל שני אישומים. על פי הנטען באישום הראשון , ביום 4.12.10 עבד המתלונן יחד עם בניו ובעל מקצוע על גג ביתו. למקום הגיעו שני נאשמים נוספים והחלו לירות באויר. מאוחר יותר שבו אחד הנאשמים הנוספים והעורר למקום. הנאשם הנוסף שב וירה באויר בעוד העורר שוהה לידו. בין הנאשם הנוסף למתלונן התפתחו דין ודברים, בשלב כלשהו, וכשהעורר נמצא לידו, ירה הנאשם הנוסף לעבר המתלונן, פגע בו ופצעו. לאחר שהמתלונן פונה מהמקום המשיכו הנאשמים הנוספים והעורר לירות לכיוון ביתו של המתלונן, בידיעה שבבית מצויים אנשים. על פי הנטען באישום השני ביום 10.12.10 סמוך לשעה 19:00 נסעו העורר יחד עם שלושה אחרים אל ביתו של המתלונן וירו לעבר הבית, תוך נסיון לפגוע בשוהים במקום.

ג.

עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו המקיפה מיום 20.1.11 קבע בית המשפט המחוזי (השופט טובי), כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית נגד העורר, ולפיכך הורה על מעצרו עד תום ההליכים. נקבע, כי ביחס לאישום הראשון ישנן עדויות של המתלונן ושל נוספים נגד העורר; וכי גם אם תתקבל הטענה כי באישום הראשון ישנה חולשה מסוימת של הראיות, הנה באישום השני קיימת תשתית ראייתית "המבססת לכאורה סיכוי של ממש" להוכחת האמור בו. נקבע, כי אין בטענות שהועלו ביחס למחדלים לכאורה מצד המשטרה כדי לפגום במכלול הראיות הלכאוריות ביחס לאישום זה; וכי טענת האליבי שהעלה העורר, כמו גם טענות אחרות ייבחנו במהלך הדיון בהליך. נקבע, כי המעשים המיוחסים לעורר מקימים עילת מעצר. כן נאמר, כי אין בנמצא חלופה שיש בה כדי לאיין את מסוכנותו של העורר (כמו חבריו), הנלמדת הן מחומרת המעשים המיוחסים לו והן מן העבר הפלילי. על כך הערר הנוכחי.

הערר והדיון

ד.

בערר - המפורט ביותר - נטען, בין היתר, לחולשתן של הראיות לכאורה הקיימות נגד העורר. נטען, כי העדויות שנמסרו על ידי עדי הראיה באישום הראשון סותרות את עצמן וזו את זו. באשר לאישום השני נטען, כי העורר העלה בחקירתו טענת אליבי אשר המשטרה אף לא ניסתה לאמתה, וכי יש בכך כדי לכרסם באופן משמעותי בראיות לכאורה נגדו. לערר צורפו הודעות עדי האליבי הנטען, שנגבו לאחר החלטתו של בית המשפט המחוזי בעניין המעצר. עוד נטען, כי אחד הנאשמים באירוע השני, שנגדו עמדה אותה תשתית ראייתית הקיימת נגד העורר, שוחרר לחלופת מעצר בהסכמה. לבסוף נטען, כי שגה בית המשפט משלא הורה על בחינת האפשרות לחלופת מעצר; נאמר, כי העורר הגיש לבית המשפט חוות דעת של מאבחן המטפל בעוברי חוק, אשר בעברו שימש כקצין מבחן, ושבה הומלץ על שחרור העורר לחלופה.

ה.

בדיון חזר בא כוח העורר על טענותיו בכתב. באשר לאישום הראשון נטען, כי מתוך שבעה עדי ראיה לאירוע, שישה אינם קושרים את העורר להתרחשויות. באשר לאישום השני נטען, כי מיד עם חקירתו במשטרה העלה העורר טענת אליבי לפיה היה במקום אחר, וטענה זו לא נבדקה כלל, אף שיש בה כדי להטיל ספק משמעותי בראיות לכאורה נגדו. עוד נטען, כי היה מקום בנסיבות, לכל הפחות, להורות על קבלת תסקיר שיבחן איון מסוכנותו של העורר, בייחוד נוכח החולשה בראיות. נטען כי עניינו של העורר "נכרך" עם עניינו של נאשם אחר (היורה באירוע הראשון; אחיו של העורר, שמעצרו הוארך עד תום ההליכים אף הוא), אשר המעשים המיוחסים לו חמורים משל העורר ושעברו הפלילי חמור יותר אף הוא.

ו.

מנגד טענה המדינה, לגבי האישום הראשון, כי הסתירות לכאורה בין דברי העדים אינן סתירות של ממש, ונובעות מנקודת מבט שונה. עם זאת נטען, כי כל הראיות מסבכות את העורר בנוכחות על הגג. לגבי אי בחינתה של טענת האליבי באישום השני נטען, כי ההליך הנכון מבחינת סדרי הדין הוא הגשת בקשה לעיון חוזר, אך כי גם לגופה של הטענה אין בה ממש, באשר ללוחות הזמנים שבעדויות האליבי הנטען. נאמר, כי העורר ירה בנשקו באירוע, דבר המתיישב עם איכוני הטלפון הנייד שלו, ובכך נסתרת טענתו לפיה בנו הקטן נטל ממנו את מכשיר הטלפון לפני האירוע. עוד נטען, כי הקליעים שנמצאו במקום שייכים לנשק ארוך, דבר המתיישב עם הגירסה המפלילה, וכך גם התנהגותו המפלילה של העורר שנתבטאה ב"ירידה למחתרת", אף שידע כי המשטרה מחפשת אחריו; אלה מבססים - כנאמר - ראיות לכאורה נגדו, גם אילו היתה עדות האליבי בידי המשיבה. באשר לחלופת מעצר נטען, כי המעשים מקימים מסוכנות סטטוטורית, וכי נוכח הנסיבות בהן נעשו, מתחדדת מסוכנותו הכללית כלפי כולי עלמא, ולכך מצטרף אף עבר פלילי מכביד, כנטען.

הכרעה

ז.

עיינתי בראיות בתיק. ברי כי מתקיימות בו ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לעורר באישום השני, שבו שני עדים זיהו את העורר בודאות כיורה. כך על פי עדותו במשטרה של מוחמד עטאללה מיום 10.12.10 שעה 20:17: "ראיתי את סמיר (העורר – א"ר) שהוא הוציא את חצי הגוף שלו דרך החלון של הרכב עם רובה שאני חושב שזה M16

וישר ירה על הבית שלנו". יוסף, כי העד, בעדות קודמת במשטרה מיום 8.12.10 (שניתנה לאחר האירוע הראשון) זיהה את העורר במסדר זיהוי תמונות. העד הנוסף, זיאד אבו-הלאל העיד במשטרה ביום 10.12.10 שעה 20:41 ואמר: "אני זיהיתי את סמיר אבראהים שישב ליד הנהג... פתאום ראיתי את סמיר שיצא עם הגוף שלו מהחלון של הרכב וירה, אולי M16

על הבית של אחי פואד באוטומט, וראיתי שהוא גם ירה על הרכב שלי", כך גם בעדות נוספת מיום 15.12.10 בה אמר עד זה בתשובה לשאלה מיהו המופיע בתמונה (כשהעורר היה הדמות המצולמת שהוצגה) "אני מזהה את סמיר רוך. אני לא זוכר שראיתי אותו ביום שבת 4.12.10 באירוע הראשון. ביום שישי 10.12.10 אני כן ראיתי אותו ברכב המזדה הלבנה והוא ישב מקדימה והוא ירה מהחלון הקדמי של הרכב שליד הנהג וירה מנשק ארוך הרבה כדורים על הבית של אח שלי פואד. הוא ירה אוטומט". הנה כי כן, ישנן עדויות חד משמעיות המזהות את העורר כמי שירה אל עבר הבית באירוע השני. ועוד, איכון שיחות הטלפון הנייד של העורר מראה כי הטלפון אוכן באזור ובזמן בו בוצע הירי. נזכיר, כי בשלב זה של ראיות לכאורה בוחן בית המשפט את טיבן של הראיות כראיות פוטנציאליות (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 144); במקרה דנא, על פניהן, והגם שטרם עברו את "כור ההיתוך של ההליך הפלילי" ( שם ) נראה, כי ניתן לקבוע בשלב זה שמתקיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לעורר באישום השני . עיינתי גם בראיות האליבי, שלא היו לנגד עיניו של בית המשפט קמא. מבלי לקבוע עמדה נחרצת, הקושי שבהן הוא בלוח הזמנים, אך בעיקר, בכך שהן עומדות אל מול הראיות לכאורה הברורות על פניהן שהוצגו מעלה, ומקומן להיבחן הוא בבית המשפט (או במערכת המעצרים – בבקשה לעיון חוזר).

ח.

נוכח קביעה זו לעניין האישום השני, לצורך ההכרעה בדבר המעצר ניתן לילך בדרכו של בית המשפט קמא אשר קבע לגבי האישום הראשון, כי גם אילו נתקבלה הטענה בדבר חולשה מסוימת של הראיות באישום הראשון, "הרי שלא היה בכך כדי לשנות את התמונה נוכח [המסקנה] כי קיימת תשתית ראייתית המבססת לכאורה סיכוי של ממש להוכחת עובדות האישום השני". ועם זאת עיינתי בראיות לעניין האישום הראשון, ואכן גם אם טמונה בהן חולשה מסוימת, עדיין אין לבטלן מכל וכל כנטען (כך, בין היתר, עדותו של מדחאת אבו הלאל מיום 8.12.10 שעה 14:17; עדות חוסיין עטאללה מיום 9.12.10 שעה 17:05, הקושרות את העורר לאירוע, אף אם אין בהן עדות של ממש למעורבותו בירי עצמו, דבר שלא יוחס לו ממילא).

ט.

באשר לטענתו של העורר בדבר אי בדיקת טענת האליבי שהעלה לגבי האישום השני, ראוי שטענה מעין זו אשר מעלה עורר עם תחילתה של החקירה תיבחן מוקדם ככל שניתן . אמנם, בטענת אליבי אין בהכרח כדי להפחית את משקלן של ראיות לכאורה הקיימות נגד עורר (בש"פ 2637/08 אבו סיאם נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), אך עדיין טמון בה להלכה פוטנציאל הגנתי הטעון בדיקה. על הפרקליטות להנחות את המשטרה בכגון דא בעניין מקצועי, מעבר לתיק זה.

י.

אף בכל הנוגע לחלופה אין בידי להיעתר לערר, זאת גם אם בית המשפט קמא לא הרבה לגביו דברים ספציפיים בנושא זה. לעורר עבר פלילי בעבירות שעניינן החזקת סמים לצריכה עצמית ושלא לצריכה עצמית, אלימות וחבלה במזיד ברכב; אין מדובר במי שמעד לראשונה וכשל. אכן, התלבטתי אם יש מקום להזמין תסקיר מעצר כדי שתהא לנגד עיניו של בית המשפט התמונה במלואה; להשקפתי שלי, שניתן לי ביטוי לא אחת, יש בכך במקרים רבים חשיבות רבה (בש"פ 902/05 דראושה. נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). קראתי בעניין את חוות דעתו של המאבחן מר ס' עתאמנה שטרח הסניגור המלומד להזמין. ואולם, חוששני שלעת הזאת אין המסוכנות העולה מן הראיות לכאורה באישום השני, בהצטרפה לעבר הפלילי העומד לעורר לרועץ, תומכת בהזמנת תסקיר.

יא.

סוף דבר, המעשים המיוחסים לעורר מצויים במדרג גבוה של עבירות האלימות ומקימים חזקת מסוכנות, לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו-1996. התעוזה שאיפיינה את התנהגותו הנטענת של העורר, בירי לכאורה לעבר ביתו של אדם שעה שהיו בו אנשים אשר אך בנס לא נפגעו, מציבה מסוכנות קונקרטית. תולדות העורר – לפי עברו הפלילי – מקשות על מתן אמון. לכן אין מקום עתה להתערב בהחלטת המעצר. אוסיף עם זאת, כי ככל שיתברר במהלך המשפט כי יש כרסום בראיות, או בחלוף הזמן - אין הדלת נעולה בפני עיון חוזר, לרבות הזמנת תסקיר.

יב.

איני נעתר איפוא לערר.