בש"פ 2637/08 איוב אבו סיאם נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 12.3.2008 לפיה הוחלט לדחות את בקשתו של העורר לעיון מחדש בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 22.10.2007.

כתב האישום

כנגד העורר הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. כתב האישום מייחס לעורר עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, נהיגה בפסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"), וקבלת רישיון בהעלמת פסילה לפי סעיף 66 לפקודה.

על פי כתב האישום ביום 1.1.2007 נפסל רישיון הנהיגה של העורר. ביום 5.9.2007 תפס השוטר נאור ביטון את רישיונו של העורר והודיע לו כי אסור לו לנהוג בכלי רכב בתקופת הפסילה החל מאותו יום. על אף שידע כי רישיונו נפסל, שילם העורר את אגרת חידוש הרישיון ביום 10.9.2007, מבלי להודיע כי רישיונו נפסל. ביום 18.9.2007, בשעות הצהריים נראה העורר, על ידי השוטר נאור ביטון ושני שוטרים נוספים, נוהג ברכב מסוג הונדה (להלן: "הרכב") באזור רהט. מאחר והשוטר נאור ביטון ידע כי רישיונו של העורר נתפס מספר ימים קודם לכן, נסעו השוטרים ברכב המשטרתי אחרי הרכב. השוטרים הפעילו אורות כחולים מהבהבים וסימנו לעורר לעצור בצד. כאשר הבחין העורר בשוטרים הוא החל בנסיעה מהירה כאשר השוטרים דולקים אחריו ברכב המשטרתי. תוך כדי המרדף, חסמה את דרכו של העורר משאית, העורר עקף את המשאית בכך שעלה על אי תנועה בכיכר העיר ולאחר שעבר את הכיכר המשיך בנסיעה מהירה ופראית תוך שהוא עוקף רכב מימין, על אף שבצד הדרך חנה רכב אחר. בהמשך הגיע העורר לכיכר נוספת ועבר אותה בנסיעה בנתיב הנגדי. בהמשך הנסיעה עלה העורר על מדרכה במהירות רבה, כאשר באותה עת הלכה על המדרכה הולכת רגל אשר החזיקה ילד בידה, רק עקב קפיצתה הצידה ניצלה מפגיעת הרכב. באותה עת עמדו על המדרכה גם מספר ילדים אשר נאלצו לרוץ אל הכביש כדי לחמוק מפגיעת הרכב. בהמשך המרדף איבדו השוטרים את עקבותיו של העורר.

החלטת בית משפט השלום

עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי בבאר שבע ביום 22.10.2007, לא חלק בא כוחו של העורר כי קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר כנגד העורר. בא כוחו של העורר הציע חלופת מעצר בבית הוריו של העורר בפיקוחם ובפיקוח גיסתו של העורר. בא כוחה של המשיבה התנגד לחלופת מעצר מאחר ולטענתו לא יהיה בכל חלופה בכדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר נוכח עברו הפלילי ולאור נסיבות ביצוע העבירות. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ח' סלוטקי) ציין בהחלטתו כי במקרה דנן מדובר באדם בעל עבר הפלילי, הכולל בין היתר רישום בגין הפרת הוראה חוקית. כמו כן כנגד העורר עומדים כתבי אישום שונים בגין הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, בגין הפרת הוראה חוקית ובגין החזקת סכין שלא כדין. ואולם לא די באלה, כנגד העורר תלוי ועומד כתב האישום המייחס לו עבירות של הריגה, הפקרה וגרימת נזק לאדם ולרכוש. מכתב אישום זה, אשר העורר כופר בו, עולה כי העורר נהג ברכב בעיר רהט במהירות מופרזת. במהלך הנסיעה נתקל העורר בילדים שהחלו לחצות כביש, בשל נהיגתו המהירה, לא הספיק העורר לבלום ופגע באחד הילדים וגרם למותו. לאחר הפגיעה בקטין המשיך העורר בנסיעה מבלי לעמוד על תוצאות התאונה ומבלי להגיש עזרה לקטין. עוד ציין בית המשפט כי בעבר שוחרר העורר למעצר בית בבית אחיו ובפיקוחו אולם הפר את תנאי השחרור. לאור נסיבות אלה קבע בית המשפט כי נראה שאין בהליכים המשפטיים שנפתחו כנגד העורר כדי להרתיע אותו מלנהוג בפראות ובזמן פסילה. בנסיבות אלה, נקבע כי אין כל חלופה שתאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר. לפיכך הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

הבקשה לעיון חוזר והחלטת בית המשפט המחוזי

על החלטתו של בית המשפט המחוזי הגיש העורר בקשה לעיון מחדש ובקשה לשחרור בערובה. בבקשתו טען בא כוחו של העורר כי מחומר ראיות חדש שאסף, נמצא כי קיים כרסום ממשי בראיות לכאורה כנגד העורר. על פי הנטען, ביום האירוע 18.9.2007 לא היה העורר ברהט אלא במושב בית אלעזרי אצל מעבידו. עוד נטען כי פסילת רישיונו נעשתה בגלל עבירות שביצע אדם אחר, הנדי עתיאקה שמו אשר התחזה לעורר. ביום 2.3.2008 התקיים דיון בבקשה לעיון חוזר וביום 12.3.2008 ניתנה ההחלטה. בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא ב' אזולאי) קבע כי יש לדחות את הבקשה. נקבע, כי טענת האליבי של העורר הייתה כי במשך כל חודש ספטמבר 2007 עבד העורר במושב ואילו מעבידו טען שהעורר עבד באותו החודש 15 ימים בלבד ושאין באפשרותו לאשר כי ביום האירוע עבד אצלו. באשר לתצהיר שהגיש אחיו של העורר לפיו עבדו השניים בכל אותה תקופה במושב, נקבע כי הגשת תצהיר לאחר שלושה חודשיים מיום האירוע, כפי שארע במקרה זה, כאשר נותן התצהיר לא הופיע לדיון ולא נחקר, אינה מצדיקה את קבלת הבקשה. על כך הוסיף בית המשפט כי השוטר נאור ביטון, אשר הכיר את העורר, זיהה אותו באירוע וכי בדיון הקודם לא הייתה מחלוקת בין הצדדים לגבי קיומן של ראיות לכאורה. עוד קבע בית המשפט כי אין בכתב האישום שהוגש כנגד אותו אחר שהתחזה לעורר כדי

להועיל לעורר. נקבע כי היה מקום להורות על מעצרו של העורר נוכח העבירות החמורות המיוחסות לו של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה וניסיון לחבלה בכוונה מחמירה וכן לאור עברו הפלילי והתיקים התלויים ועומדים נגדו.

הטענות בערר

על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הוגש הערר שבפני. בהודעת הערר שב העורר וטוען כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו לדחות את הבקשה לעיון חוזר. נטען כי קיימות שתי ראיות חדשות המצדיקות דיון מחודש בראיות לכאורה שכן לטענת העורר אין כעת ראיות לכאורה המצדיקות את המשך המעצר. הראיה הראשונה, עניינה טענת אליבי של העורר. העורר חוזר וטוען כי בעת חקירתו הראשונה מסר כי ביום האירוע היה בעבודה במושב בית אלעזרי. בחקירתו השנייה הוסיף ואמר כי גם אחיו יכול להעיד כי ישן במקום העבודה במועד העבירה. נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי טענת האליבי נבדקה. לטענת העורר לא נערכה בדיקה מעמיקה על ידי המשטרה כפי חובתה של המשטרה. עוד מוסיף העורר כי אחיו חתם על תצהיר המאשר את גרסת האליבי שלו ולפיה עבדו השניים יחד, במהלך התקופה הרלוונטית לכתב האישום, במושב בית אלעזרי. נטען כי שגה בית המשפט בקביעה שהגשת התצהיר נעשתה בחלוף זמן וכי המצהיר לא הופיע לדיון. בא כוחו של העורר מציין כי האח כלל לא נחקר על ידי המשטרה וכי בעת הדיון בבית המשפט נכח אחיו של העורר ובא כוחו של העורר אף מסר כי האח הביע נכונות להיחקר. עוד נטען כי שגה בית המשפט שייחס חשיבות לאמירתו של השוטר ביטון שזיהה את העורר, אך התעלם מגרסת האליבי. בנוסף טוען העורר כי שגה בית המשפט בקביעתו לפיה לא הייתה מחלוקת בין הצדדים לגבי קיומן של ראיות לכאורה, העדר המחלוקת, כך נטען, היה בטרם התקבל חומר הראיות החדש. לבסוף, מפנה בא כוחו של העורר להחלטות של בית משפט זה שקבעו כי כאשר נמצא כי לא נחקרה טענת האליבי, שוחררו העוררים.

הראיה השנייה שנוספה לטענת העורר, היא שרישיונו כלל לא נפסל. בעניין זה חוזר העורר וטוען כי אדם אחר ביצע את העבירות המיוחסות לעורר מיום 1.1.2007. כאשר אותו אחר נעצר על ידי המשטרה, הוא התחזה לעורר. בית המשפט שגה בהתעלמו מהנטען בפניו ובקביעה כי אין בכתב האישום כנגד האחר כדי להועיל לעורר. לעניין זה אציין כי בדיון שלפני היתה מוכנה באת כוח המשיבה להניח, לצורך הדיון, כי אכן אדם אחר התחזה באותו מועד לעורר. ולכן אין צורך להאריך בעניין זה.

עוד מציין בא כוח העורר כי בית המשפט שגה כשקבע כי העורר הפר את תנאי מעצר הבית.

ההכרעה

עיינתי בתיק החקירה. גם בהנחה ממנה אני יוצאת לפיה העורר לא היה פסול מלנהוג, ובהנחה נוספת שאחי העורר מוכן היה להיחקר על התצהיר שמסר – אין מקום לשחרורו של העורר.

לעניין הראיות לכאורה אין די בכך שמול ראיות כבדות משקל לכאורה מועלת טענת אליבי כדי לאיין את משקל הראיות. בעניינו הזיהוי מבוסס על עדויות שוטרים. האחד – מכיר את העורר; שוטר אחר הסתמך על מספר רכב ההונדה של העורר. כשנשאל העורר, שטען שהיה בעבודה, כיצד זה היה רכב הנושא את מספר ההונדה שלו בזירת העבירה השיב, לא מיד, כי לוחיות הזיהוי שלו נגנבו לפני מספר חודשים. העדר תלונה (ככל הידוע) בעניין זה יש בו כדי להחליש עד למאד את כוחו של ההסבר, ובנסיבות אלה משקל עדויות האליבי אינו רב, ואינו מהווה משקל נגד מספיק לראיות לכאורה.

אשר לכך שהעורר לא היה פסול מלנהוג – במקרים רבים לא ברור המניע לבריחה מהשוטרים, אך יהא אשר יהא המניע, הבריחה שתוארה מצביעה על מסוכנות רבה ועל כך שאין ליתן בעורר אמון. אין לבטוח במי שבורח מכוחות החוק, יהיו סיבותיו לכך אשר יהיו. על כן – נדחה הערר.