בש"פ 1211/10 מיכאל שבצנקו נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת פוקס) מיום 3.2.2010 בתיק עמ"ת 1431-02-10, בגדרה נדחתה בקשת העורר להשתחרר ממעצר עד תום ההליכים לחלופת מעצר במסגרת טיפולית בתנאי אשפוז.

רקע

ב.

העורר, יליד 1982 ומכור לסמים קשים, הואשם (ביום 17.12.09) בעשרה אישומים של התפרצות לדירות בחיפה וגניבה מהן, שחלקם נעברו בצוותא עם נאשמת נוספת. בא כוח העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, אך ביקש לשקול חלופת מעצר. לצורך כך התבקש תסקיר, בו הומלץ על חלופת מעצר טיפולית לגמילה מסמים בתנאי אישפוז. ביום 21.1.10 החליט בית משפט השלום בחיפה (השופט פיש) על מעצר העורר עד תום ההליכים, ודחה את בקשתו לחלופת מעצר - זאת על רקע העבירות הרבות בהן הוא מואשם, ותוך ציון כי שלב הדיון במעצר עד תום ההליכים אינו השלב המתאים לייזום טיפול לגמילה מסמים. ערר לבית המשפט המחוזי נדחה אף הוא, תוך קביעה כי "העורר מכור לסמים, בעל עבר פלילי מכביד, החוזר ועובר עבירות למרות מאסרים שהושתו עליו ומאסרים מותנים התלויים נגדו, ועל כן משום הגנת הציבור, והחשש ממסוכנותו... יש להותירו במעצר עד תום ההליכים, ודומה כי החזקת העורר במוסד גמילה סגור אינה עונה על מסוכנות זו". עוד נקבע, כי העורר אינו נכלל בחריגים לכלל, כי מעצר עד תום ההליכים אינו השלב המתאים להשתלבות בטיפול גמילה מסמים, כיון שהעורר לא היה בתהליך גמילה טרם מעצרו, ופוטנציאל הצלחתו של ההליך מוטל בספק. לבסוף נקבע, כי אין בטענת ההפליה שהעלה העורר לגבי שותף שלישי לעבירות שלא הועמד לדין, כדי להשפיע על ההחלטה בדבר מעצרו עד תום ההליכים.

הערר והדיון

ג.

בערר מתבקשת הוראה של חלופת מעצר טיפולית. נטען, כי אדם נוסף (ויקטור) היה מעורב בשמונה מתוך אירועי האישומים ואף הודה בארבעה מהם; נטען להפליה, שכן ויקטור כלל לא הועמד לדין בשל מעורבותו, ואילו הנאשמת השניה שוחררה ללא כל תנאי. צוין, כי בתסקיר הוצג העורר, בין היתר, כמי שאינו פועל מתוך כוונה או תכנון לפגוע, אלא מתוך התמכרותו לסמים. נטען, כי העורר מעוניין בכנות בהליך הגמילה, וכי הדבר ישרת אף את האינטרס הציבורי.

ד.

בדיון טען עורך דין אביטן לעורר, כי תסקיר המעצר תומך במשאלה להעברה למקום גמילה, שתנאיו שקולים לתנאי מעצר בית מלא, והאכיפה הבררנית הנטענת מוסיפה למשקל הבקשה.

ה.

באת כוח המדינה עורכת דין קדוש טענה, כי לענין ויקטור הוחלט שלא להגיש כתב אישום; לעורר שבע הרשעות קודמות, ולאחרונה שוחרר בקיץ 2009 וכתום חודשיים ביצע עשר פריצות; הוא לא הוכיח עצמו, והאינטרס הציבורי צריך לגבור.

הכרעה

ו.

עיינתי בתסקיר, העורר הוא צעיר כבן 28 שעלה ארצה מרוסיה ב-1997, וזמן קצר לאחר מכן החל בשימוש בסמים, ולימים הידרדר להתמכרות לסמים קשים; ועוד לפני עלייתו התנסה באלכוהול בהפרזה. עם שירות המבחן לא שיתף פעולה, גויס לצה"ל ולא הסתגל, ונסיונות גמילה במסגרת מאסר ועוד, לא צלחו. לאחר תקופה של ניקיון מסמים חזר להידרדר. עם זאת התרשם שירות המבחן מתכנים חיוביים נורמטיביים, תוך שהקושי הוא התמכרות. טיפול במסגרת סגורה עשוי להפחית זאת, לשיטת השירות, ולכן הומלץ על הפניה לתהליך טיפול בתנאי מעצר בית מלא, ולכך נחוצות גם בדיקות.

ז.

עיינתי גם בגליון הרישום הפלילי של העורר, הכולל שבע העמדות לדין (מהן אחת ללא הרשעה), ואחד האישומים, עליו נדון ל-22 חודשי מאסר מרובה עבירות (שתים עשרה במספר). העבירות ביסודן הן בתחומי הרכוש והסמים.

ח.

כן עיינתי בחומר הראיות שהציג העורר, בין היתר באשר לשותפו לחלק מן העבירות, ויקטור. אודה כי כשלעצמי לא ירדתי לסוף דעתה של התביעה בעניינו ("שיקולי תביעה" אינם מלת קסם), אולי מקוצר המשיג, אך עניינו אינו לפני ואין ביכולתי להידרש אליו. האינטרס הציבורי בודאי חייב הגשת אישום נגד העורר על תשעה מקרי התפרצות, ונקל לשער את תחושתם הקשה של בעלי הרכוש הגנוב שעה שמצאו את ביתם פרוץ ורכושם נלקח; ישים עצמו כל אחד מאיתנו במקומם. על כן, בכל הכבוד למצוקותיו של המבקש, קשה להתרשם מאוד מן הערכים הנורמטיביים שציין שירות המבחן, ואין מנוס ממבט במבחן התוצאתי הנוכחי. יש אינטרס מובהק בהעמדת העורר לדין, בודאי נוכח עברו הכבד חרף גילו הצעיר. אכן, צודק הסניגור כי יש גם אינטרס ציבורי בכך שהעורר ייגמל. אני מסכים לכך בכל לב. אך דומני - בכל הרצון הטוב - שנסיון העבר במקרה דנא אינו מצדיק כניסה לתהליך כזה בהליכי מעצר, צעד שהוא חריג. קראתי את החלטת השופט סעב בעמ"ת 3479-12-09 קליין נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם שוחרר לתהליך גמילה עורר בעל רקע בעייתי קרוב, אך עסקינן בכתב אישום בעל שני פרטי אישום בלבד ובסכומים קטנים של גניבה, שונה מאוד מכתב האישום בנידון דידן, הכולל עשרה פרטי אישום, כסף וציוד רב.

ט.

מכל מקום, עם שיש לעודד את העורר לגמילה, המקום לכך צריך להיות – ככל שייגזר דינו למאסר – במסגרת המאסר. אני מטעים כי אכן ראוי שהתהליך הטיפולי הנחוץ יובא בחשבון, במקרה של מאסר, במועד מוקדם – אך סבורני שלא זו העת. זאת אף שכשלעצמי אינני שולל ניסיונות גמילה גם במסגרת מעצר במקרים מסוימים, לא כשגרה, כשהנסיבות מצדיקות זאת. אולי עשוי הייתי להשקיף על הנושא אחרת במקרה של מעצר ראשון, למשל, או לאחר תחילת מאמץ לגמילה בתקופה הסמוכה למעצר. חוששני כי בשקלול לא זה המקרה, ועל כן איני נעתר לערר.