בש"פ 5752/10 וודיע אבו רקייק נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת חיימוביץ) מיום 1.7.10 בתיק מ"ת 9160-05-10 לעצור את העורר עד תום ההליכים.

רקע

ב.

כנגד העורר, יליד 1977, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע (סעיף 499(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977), ייצוא, ייבוא, מסחר והספקה של סם מסוכן (סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973) והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית (סעיף 7(א), 7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים). על פי המתואר בכתב האישום, בשתי הזדמנויות בינואר-פברואר 2010 מכר העורר סם מסוג קוקאין לסוכן משטרתי – בארוע הראשון מכר (עם שותף) 98.25 גרם תמורת 16,600₪ וטרקטורון, ובארוע השני מכר 22.94 גרם תמורת 7,500 ₪. עם כתב האישום הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים, וזו התקבלה על ידי בית המשפט המחוזי. בהחלטת בית המשפט נאמר, כי הראיות לכאורה אינן במחלוקת וכך גם עילת המעצר. צוין, כי לעורר עבר פלילי בעבירות שונות, כולל בעבירות סמים, וזאת החל מ-1999; בין היתר, בשנת 2007 הורשע העורר בסיוע ומכירת קילוגרם של סם מסוג הרואין לסוכן משטרתי, ונידון לעונש מאסר בפועל בן 30 חודשים ומאסר מותנה לתקופה זהה. בית המשפט דחה את בקשת הסנגור להפנות את העורר לשירות המבחן לצורך בחינת אפשרות לשליחתו לגמילה מסמים; בקשה זו התבססה על פנייתו של העורר למרכז גמילה בחודש מארס 2010, אשר לא מומשה מחוסר מקום. נקבע, כי מדובר באדם בעל רקע פלילי מכביד, שסחר בכמויות גדולות של סם קשה, דבר המלמד על מסוכנות גבוהה ביותר. הוזכר, כי שותפו של העורר לעבירה שוחרר לחלופת מעצר, אך הודגש כי לשותף אין הרשעות קודמות.

הערר והדיון

ג.

בערר מתבקש שחרורו של העורר לחלופת מעצר. הודגש, כי בפרק הזמן שחלף בין ביצוע העבירות המיוחסות לו לבין מעצרו, פנה העורר מיוזמתו למסגרת גמילה מסמים. נאמר, כי אילולא נדחה ממרכז הגמילה כאמור, היה מצוי בעת מעצרו כבר בהליך גמילה, דבר שעשוי היה להשפיע על שיקולי בית המשפט. הוסף, כי נוכח נכונותו של העורר להשתקם, היה מקום ליתן בכורה לשיקול השיקום, על פני שיקול חומרת המעשים. עוד נאמר, כי בידי העורר כיום זימון לועדת קבלה להוסטל "נוה מלכישוע" העוסק בשיקום מהתמכרות לסמים. לבסוף נטען, כי ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר, אם ישוחרר לחלופת מעצר במרכז גמילה מסמים תחת פיקוח הדוק.

ד.

בדיון חזר עו"ד מרוז בכשרונו על הטיעון, כי העורר הוכיח מוטיבציה לגמילה בעת פנייתו כאמור; דווקא נוכח הסכנה כלפי הציבור יש מקום לרפאו, שהרי אם לא יירפא מהתמכרותו ימשיך בסמים, נוכח הסתבכותו לאורך שנים. הוגשו אישור כי העורר פנה למרכז לגמילה בבאר שבע ב-9.3.10 ולא נתקבל מחוסר מקום, וזימון לועדת קבלה לקהילת "נוה מלכישוע" ב-9.8.10. עוד נמסר מכתב מאת העורר מ-7.7.10, ובו בקשה למתן הזדמנות למסגרת שיקומית.

הכרעה

ה.

מן הנודעות כי שחרור לשיקום בהליך מעצר הוא חריג, המתקיים על פי רוב במי שכבר החל בהליך גמילה טרם מעצרו; אמנם יש גם לחריג חריגים נדירים, "חריג לחריג". עיינתי בפסיקה שהגיש עו"ד מרוז. בין השאר, בבש"פ 2184/07 אוזן נ' מדינת ישראל

(לא פורסם) יצר בית משפט השלום ציפיות – על ידי שיגור לתהליך קבלה למוסד סגור – שנכזבו בהמשך במותב אחר בבית משפט השלום, ובית המשפט המחוזי אישר את דחיית הבקשה; בית משפט זה

(השופטת מ' נאור) נענה לערר, מתוך התחשבות בציפיות שנוצרו מתחילה. בבש"פ 6415/06 חנוכה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) השתכנעתי לכיוון גמילה, בין היתר בשל "העובדה – שאינה מאוד שכיחה – של התמכרות מאוחרת לסמים לאחר שנים נורמטיביות רבות, לרבות שירות צבאי" (ראו גם האסמכתאות דשם); בבש"פ 6400/06 מוסא נ' מדינת ישראל (לא פורסם) היה המדובר בבעל עבר רישומי נקי, שריצה בתוך מעצר ממושך מעל מחצית העונש הצפויות. בבש"פ 10562/05 גבאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) הוזמן על-ידי השופטת ארבל תסקיר למי שהורשע לאחרונה בסמים בשנת 1992, עבר משבר אישי, ופנה לגמילה בטרם המעצר. עינינו הרואות כי במקרים אלה נתקיימו "נסיבות מקלות" שהיטו את הכף.

ו.

מנגד לטיעוני עו"ד מרוז הציגה הפרקליטות את בש"פ 1211/10 שבצנקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם נדחתה בקשה ליציאה לגמילה, וציינתי כי אכן "יש גם אינטרס ציבורי בכך שהעורר ייגמל. אני מסכים לכך בכל לב" - אך דבר זה צריך להיעשות, על פי נסיבות המקרה, במסגרת מאסר (אם ייגזר הדין למאסר), ובמועד מוקדם בתוכו. הוספתי "אף שכשלעצמי אינני שולל ניסיונות גמילה גם במסגרת מעצר במקרים מסוימים, לא כשגרה, כשהנסיבות מצדיקות זאת. אולי עשוי הייתי להשקיף על הנושא אחרת במקרה של מעצר ראשון, למשל, או לאחר תחילת מאמץ לגמילה בתקופה הסמוכה למעצר".

ז.

המשאלה לבדיקת אפשרות גמילה במעצר שובת לב, והדימוי של חולה הזקוק לריפוי יש בו, בהקשר הסמים, לעתים קרובות אמת רבה. ואולם, חוששני שבמקרה דנא "המסה הקריטית" הנחוצה להטיית הכף לכיוון החריג לחריג, אינה מתקיימת. מחד גיסא, העבר מכביד באמת; הרשעה מ-2007 ומאסר כאמור לשלושים חודש בשל סיוע למכירת קילוגרם הרואין, לא פחות, ושיבה מהירה לכאורה, כבר בראשית 2010, זמן לא רב לאחר השחרור מן המאסר, לסחר בקוקאין, סם קשה אחר – אלה מדליקות נורות מהבהבות באשר לסכנה לציבור. איננו עוסקים איפוא במי שמעד לראשונה. ומנגד, חוששני כי הפניה במארס 2010 – חודש-חודשיים אחרי העבירות (לכאורה) הנוכחיות, אמנם בטרם המעצר, למוסד גמילה, גם אם נראה אותה ככנה ואמיתית ולא ככרוכה בחשש מעצר בשל עבירות ינואר-פברואר 2010, אין בה כשלעצמה די, בעבר כבד ו"טרי" אשר כזה בתחום הכרוך בסחר בסמים, לשם יישום החריג מחריג. אין עסקינן במי שכבר החל בגמילה או עשה צעדים שמעבר לעצם הפניה; אף אם הדבר נבע מחוסר מקום, לא אלמן ישראל וישנם מוסדות גמילה נוספים פרט למוסד אליו פנה העורר, והיה די זמן בין פנייתו למוסד הגמילה ב-10.3.10 למעצרו ב-29.4.10.

ח.

על כן אין בידי להיעתר לערר. אטעים: ככל שאכן יש לעורר מוטיבציה לגמילה, וככל שייגזר דינו למאסר, ראוי כי תינתן לכך עדיפות בשיבוצו כדי שההזדמנות תינתן. העורר בן שלושים ושלוש, לפניו תוחלת חיים רבה, וחבל שחייו ימשיכו במסלול שהילך בו עד כה. ועם זאת, כאמור, אין הנסיבות מגבשות את "המסה הקריטית" הדרושה לקבלת הערר, ואיני נעתר לו.