בש"פ 1225/99 עמרם כהן נ. מדינת ישראל

1.לפניי ערר על החלטת בית המשפט בב"ש בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע ביום 24.2.99 (לא ניתן מספר בשל שביתת עובדי בתי המשפט), מפי השופט י' פלפל, לפיה נעצרו העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם.

2.בפברואר 1998 הוגש כנגד העוררים כתב אישום (בשל שביתת עובדי בתי המשפט לא ניתן לו מספר) בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. בכתב האישום מיוחסות לעוררים עבירות של חבלה חמורה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(1)(2) לחוק העונשין, תשל"ז1977-. על פי כתב האישום, בשעות הערב תקפו העוררים את המתלוננים (שלושה אחים לבית משפחת ליברטי) בכוונה לגרום להם חבלות חמורות. במהלך התגרה שהתפתחה דקר העורר מספר 1 (עמרם כהן) את אחד האחים, תומר, בסכין וגרם לו לפצע. עוד גרמו העוררים לשבירת שיניו של אח אחר, עופר.

3.בית המשפט קמא בחן את הראיות שהיו בידי המשיבה, ועמד על הגרסאות השונות של עדי התביעה ועדי ההגנה. על פי הודעות עדי התביעה, שנגבו מהם במשטרה, העוררים חיפשו אותם על מנת לנקום בהם וכשמצאו אותם - התקיפום תוך שימוש בסכין ואף באקדח. במהלך התגרה שהתפתחה ביניהם נדקר אחד המתלוננים, שמעון, ואחיו, תומר, נשתברו שיניו.

4.לעומתם, גרסת העוררים היא כי הלכו ברחוב בתמימות ואז הבחינו במתלוננים בעת תקיפתם את עד התביעה, יהודה כהן, שהוא קרוב משפחה של העורר מס' 1. לגרסתם, הם יצאו מהרכב על מנת לסייע לו, ובין הצדדים התפתחה תגרה. במהלך התגרה הוציא העורר מס' 2 את הסכין מידיו של עופר, אחד המתלוננים. לפיכך, נתפס הסכין אצלו. לעורר מס' 2 אין הסבר כיצד נדקר שמעון, וכיצד נשברו שיניו של תומר.

5.יצוין כי העוררים נמנעו מלמסור את גרסתם עד לפגישתם עם עורך דין. בהחלטתו לעצור את העוררים עד לתום ההליכים, בית המשפט הסתמך גם על עברם הפלילי של שני העוררים. לעורר מס' 1 שמונה הרשעות קודמות ולעורר מס' 2 כחמש עשרה עבירות רכוש ועבירות סמים. בית המשפט קבע כי:

אין זה מתפקידי, ובוודאי לא בשלב הזה להעריך את איתנות ראיות [המשיבה]. אמנם, כפי שהזכרתי יש בראיות המבקשת בקיעים, סתירות בין דברי עדיה אך מסכת הראיות לא נראית לי מופרכת שסופה להתמוטט. הראיות שבידי המבקשת איתנות דיין למרות הסתירות. ועל כן אני קובע שיש ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות [לעוררים]. על משקלן של הסתירות והשפעתן על איתנות הראיות יחליט בית המשפט שידון בתיק העיקרי.

אין לי ספק שקיימת עילת מעצר כלפי שני [העוררים] וכי אין מקום להורות על חלופה למעצר.

(ההדגשות שלי - י"א).

6.בפניי חזרו ב"כ העוררים על טענתם כי בראיות התביעה קיימות סתירות מהותיות, המטילות ספק כבד על עצם האפשרות להרשיע את העוררים. ב"כ העוררים הצביעו, בין היתר, על התיאור המדויק של המתלוננים את הסכין למרות שהאירוע התרחש בשעות החשיכה. לדבריהם, ההסבר לכך הוא כי הסכין הייתה שייכת למתלוננים. עוד טענו כי לעוררים עומדת הגנת הצורך. לעניין ההרשעות הקודמות ציין ב"כ של העורר מס' 1 כי רובן הן משנות השמונים (למעט העבירה האחרונה - תקיפת שוטר - שנעברה בשנת 95') וכי העורר ניסה להשתקם ואף הקים משפחה.

7.בחנתי את הראיות שהוצגו בפני. אכן, יש בהודעותיהם של המתלוננים במשטרה, כפי שציין בית משפט שלמטה, סתירות מסוימות שפורטו בהרחבה על-ידי ב"כ העוררים. עם זאת, הגעתי למסקנה כי סתירות אלה אינן מהותיות. עדיין יש בחומר הראיות תשתית ראייתית לכאורה, המספקת לצורך מעצר עד תום ההליכים. כידוע, אין אנו עוסקים בשלב זה במהימנות הראיות; דבר זה ייקבע בדיון בעניין ההרשעה גופו.

8.עם קיומה של תשתית ראייתית מספקת, קמה, בשל טיב העבירות, חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-. לעורר מס' 2 עבר פלילי שיש בו כחמש-עשרה הרשעות בעבירות רכוש וסמים. בשל עברו הפלילי המכביד, איני רואה מקום להתערב בהחלטתו של כבוד השופט י' פלפל שהורה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

9.אשר לעורר מס' 1, הרי שמונה ההרשעות הקודמות המיוחסות לו אירעו לפני כעשר שנים (למעט עבירה אחת של תקיפת שוטר בשנת 95'). העורר הקים בשנים האחרונות משפחה והוא אב לילד קטן וחולה. כפי שנפסק בבש"פ 4190/97 אבוקסיס עמוס נ' מדינת ישראל תק-על 97(2) בעמ' 14:

אכן חומרת העבירה היא שיקול הפועל כנגד קביעת חלופת מעצר, אך רק כשיקול ממנו ניתן ללמוד על התנהגותו הצפויה של הנאשם בעתיד. ואולם, גם כאשר המעצר נסמך על חזקת מסוכנות הנובעת מחומרת העבירה, גורם זה עשוי לאבד את כוחו בשל גורמים אחרים השוללים את החשש בפגיעה בביטחון הציבור.

10.בנסיבות המקרה שהובאו לפניי, נמצא כי קיים שוני מהותי בין מעמדו של העורר מס' 2 - שעברו הפלילי מכביד בהרבה - לבין זה של העורר מס' 1. אני בדעה, כי על אף חומרת המעשה המיוחסת לעורר מס' 1 על יסוד תשתית ראייתית לכאורה, יש בנסיבות האישיות בסיס להסתפקות בחלופת מעצר מתאימה.

אשר על כן, אני מחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לקביעת חלופת מעצר לעורר מס' 1 שיש בה, לדעת בית המשפט, משום השגת התכליות המנויות בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-.

11.הערר של העורר מס' 2 נדחה.