בש"פ 4190/97 אבוקסיס עמוס נ. מדינת ישראל

1.העורר, צעיר בן 23, מואשם בבית-המשפט המחוזי תל-אביב-יפו בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, איומים, סיוע בבריחה ממשמורת חוקית וחבלה ברכב במזיד. לפי כתב-האישום תקף העורר בתאריך 2.6.97 בשעות הלילה שוטרים צבאיים, שבאו לבית משפחתו על-מנת לעצור את אחיו החייל, ניסים אבוקסיס, בחשד כי נעדר משירותו ללא רשות. ניסים התנגד לשוטרים אשר ניסו להכניסו למכוניתם בעל כורחו, והם נאבקו בו. או אז, העורר ובני משפחתו - הוריו ושתי אחיותיו - תקפו את השוטרים הצבאיים. העורר החל להשתולל ובעט במכונית הצבאית, ניפץ את שמשתה, איים על השוטרים כי יתפוס ויהרוג אותם, נטל לידיו סכין או חפץ חד אחר, ודקר בו בזה אחר זה את שלושת השוטרים. את האחד דקר מספר פעמים בגבו, את השני דקר בצווארו ואת השלישי ברגלו, והם נזקקו לטיפול רפואי, לרבות תפירת החתכים. העורר וניסים הצליחו להימלט מידי השוטרים, אך למחרת היום הסגיר עצמו העורר.

2.בית-המשפט המחוזי נענה לבקשת התביעה והורה על מעצר העורר עד תום הליכי המשפט, זאת לאחר שבא-כוח העורר, עורך-הדין דוד יפתח, לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה לעבירות שיוחסו לעורר. בית-המשפט המחוזי קבע כי קמה עילת מעצר, הבאה על-יסוד חזקת מסוכנות הנובעת מחומרת העבירה - חזקה הנוצרת מכוח סעיף 21(א)(1)(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן: החוק) - וכי חזקה זו לא הופרכה. כן קבע בית-המשפט המחוזי כי חומרתן של העבירות מלמדת גם שלא ניתן להסתפק בחלופת מעצר.

3.העורר קיבל עליו את הדין, ואולם, משמועד בירור המשפט נקבע לחודש דצמבר 1997, ששה חודשים לאחר מעצרו, הגיש ערר על ההחלטה. עיקר טענתו בערר היא כי נסיבותיו האישיות מסירות את החשש כי יפגע בביטחון הציבור אם ישוחרר ממעצרו, וכי הן ומצדיקות חלופת מעצר.

4.סעיף 21(א)(1)(ג) לחוק יוצר חזקת מסוכנות הנסמכת על חומרתן של העבירות המנויות בו, ומעביר את הנטל לנאשם להוכיח שמן הנסיבות שבעניינו עולה כי אין יסוד לחשש כי יסכן את ביטחון הציבור.

חזקת מסוכנות שלא הופרכה מקימה, איפוא, עילת מעצר על-פי סוג העבירה. ואולם, מטרתה אינה שונה ממטרת המעצר בכל עבירה, שהינה מטרה מניעתית. זאת, להבדיל מעילת מעצר הרתעתית אשר בוטלה על-ידי החוק.

5.מהאמור לעיל, וכן מהוראת סעיף 21(ב)(1) לחוק, אשר בעניין קביעת חלופת מעצר איננה מבחינה בין עילת המעצר בעבירות חמורות לבין עילת המעצר בעבירות אחרות, ומן האיזון הראוי בין זכותו החוקתית של האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, עולה כי גם בעילת מעצר הנסמכת על חומרת העבירה על בית-המשפט לבחון בחינה אינדיווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם - ולא להסיק מסקנה כללית על-פי סוג העבירה, כאשר ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שיחרור בערובה בתנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של נאשם היא פחותה.

אכן, חומרת העבירה היא שיקול הפועל כנגד קביעת חלופת מעצר, אך רק כשיקול ממנו ניתן ללמוד על התנהגותו הצפויה של הנאשם בעתיד. ואולם, גם כאשר המעצר נסמך על חזקת מסוכנות הנובעת מחומרת העבירה, גורם זה עשוי לאבד את כוחו בשל גורמים אחרים השוללים את החשש בפגיעה בביטחון הציבור.

6.ומכאן לענייננו, העובד הוא אב לתינוקת, הוא עובד במקום עבודה קבוע, מפרנס את משפחתו ועברו נקי. ההתפרצות האלימה, נושא כתב-האישום, הינה ארוע חריג בחייו, ואין ללמוד ממנה כי הוא אדם אלים שבדרך כלל אינו שולט ביצריו.

נסיבות אלה מאפשרות להסיר את החשש לביטחון הציבור הנובע כאמור מחומרת העבירה על-ידי חלופת מעצר.

אני מקבלת איפוא את הערר, מבטלת את החלטתו של בית-המשפט המחוזי ומורה על שיחרורו של העורר בתנאים הבאים: הישארות ב"מעצר בית" במקום שיקבע להנחת דעתו של רשם בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו; הפקדה במזומן או בערבות בנקאית של 5,000 ש"ח; המצאת ערבות צד ג' בסך 50,000 ש"ח להנחת דעתו של רשם בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. ניתן בזה צו לעיכוב יציאתו של העורר מן הארץ. על העורר, אם הוא מחזיק בדרכון, להפקידו במשטרה.

והיה והעורר לא יעמוד בתנאים אלה, יוארך מעצרו עד למתן הערבויות המפורטות לעיל או עד תום הליכי המשפט, הכול לפי המוקדם.