בש"פ 3909/98 עלי מחאג'נה נ. מדינת ישראל

העורר ואחיו (להלן - האני) עומדים לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.פ. 207/98) בגין הריגה. לפי כתב האישום, בבוקר יום 2.5.98 התפתח ויכוח בין האני לבין אחד בשם עבדאללה, כולם תושבי הכפר מוסמוס. במהלך הויכוח הגיע למקום אביו של עבדאללה, כשהוא נוהג ברכבו, ונעצר בדרך, בגלל קרשים ופסולת שהאני הניח במקום. במהלך הקטטה שהתפתחה, הצטרף העורר, כשהוא אוחז באת חפירה. העורר היכה את אביו של עבדאללה בראשו עם את החפירה והאני הכה אותו בראשו עם מקל ובעט בו. כתוצאה ממכות הנאשמים נפטר אביו של עבדאללה (להלן - המנוח).

בית המשפט המחוזי (השופט ע' גרשון) החליט לשחרר את האני לחלופת מעצר, ואילו את העורר עצר עד תום ההליכים. מכאן הערר שלפנינו. העורר מעלה טענות הן לגבי קיומן של ראיות לכאורה, הן לגבי עילת המעצר והאפשרות של חלופת מעצר, והן לגבי אפליה בין העורר לבין האני.

אבחן, ראשית, את טענת העורר בדבר ראיות לכאורה. העורר טוען כי אין תשתית ראייתית מספקת למעצרו, שכן מדובר בהודעות של עדים שאינם אובייקטיביים, שהרי הם בני משפחתו של המנוח, המעוניינים בהפללת העורר, ובהודעות אלו נמצא שיש סתירות גם בינן לבין עצמן. טענות אלה, ככל שהן נוגעות למהימנות העדים ולמשקל ההודעות, יתבררו במהלך משפטו של העורר. נראה שגם העורר, במהלך הדיון בפני, הסכים שעל יסוד ההודעות הקיימות, אם תתקבלנה כאמינות על-ידי בית המשפט שיישב בדין, ניתן יהיה לבסס הרשעה של העורר לפי כתב האישום. משמע, יש ראיות לכאורה.

יחד עם זאת, כאשר אנו דנים בעילת המעצר, יש לקחת בחשבון שאלות העולות מתיק החקירה, הנוגעות לעניין המסוכנות של העורר. לעניין זה, בית המשפט צריך לקחת בחשבון את נסיבות העבירה. בקטטה השתתפו לא מעט אנשים משתי המשפחות, ונפגעו אנשים נוספים, כולל העורר שנדקר בגבו והאני שנדקר בחזהו. חלק מעדי התביעה, השייכים למשפחה היריבה, נחקרו כחשודים בביצוע עבירות של חבלה חמורה. העורר טוען כי עדי התביעה משקרים, בין השאר כיוון שהם אינם מספרים כי העורר והאני נדקרו במהלך הקטטה. הגירסה של העורר היא, שהוא והאני דחפו את המנוח, ובעת הנפילה, המנוח קיבל מכה בראש שגרמה למותו. הם טוענים כי פעלו מתוך הגנה עצמית, כל אחד על עצמו וכל אחד על אחיו, ומכל מקום לא מתוך כוונה לקפח את חיי המנוח. וכך אמר בית המשפט המחוזי: "אני מודע לכך שגם הנאשמים עצמם נפצעו במהלך הארוע, וכי קשה, בשלב זה, לקבוע את שרשרת האירועים בצורה מדוייקת".

על רקע זה יש לבחון את טענתו העיקרית של העורר, בנוגע למסוכנות שלו, ובעיקר בנוגע לאפשרות של חלופת מעצר. העבירה שבה מואשם העורר מקימה חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-. חזקת המסוכנות מעבירה את הנטל לעורר להוכיח כי אין חשש שיסכן את בטחונו של אדם או את בטחון הציבור. אם חזקת המסוכנות לא נסתרת, קמה עילת מעצר. עם זאת, גם במקרה כזה על בית המשפט לשקול האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופה. הדברים שאמר בית משפט זה במקרה אחר יפים גם לענייננו:

"...גם בעילת מעצר הנסמכת על חומרת העבירה על בית-המשפט לבחון בחינה אינדיבידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם - ולא להסיק מסקנה כללית על-פי סוג העבירה, כאשר ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה בתנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של נאשם היא פחותה. אכן, חומרת העבירה היא שיקול הפועל כנגד קביעת חלופת מעצר, אך רק כשיקול ממנו ניתן ללמוד על התנהגותו הצפויה של הנאשם בעתיד. ואולם, גם כאשר המעצר נסמך על חזקת מסוכנות הנובעת מחומרת העבירה, גורם זה עשוי לאבד את כוחו בשל גורמים אחרים השוללים את החשש מפגיעה בביטחון הציבור.

ומכאן לענייננו. העורר הוא אב לתינוקת, הוא עובד במקום עבודה קבוע, מפרנס את משפחתו ועברו נקי. ההתפרצות האלימה, נושא כתב-האישום, הינה אירוע חריג בחייו, ואין ללמוד ממנה כי הוא אדם אלים שבדרך כלל אינו שולט ביצריו.

נסיבות אלה מאפשרות להסיר את החשש לביטחון הציבור הנובע כאמור מחומרת העבירה על ידי חלופת מעצר".

[בש"פ 4190/97 אבוקסיס עמוס נ' מדינת ישראל (לא פורסם)].

גם במקרה שלפנינו, עולה כי עניין לנו באירוע חד-פעמי וחריג בחייו של העורר, באופן שהסכנה לשלום הציבור ניתנת לפתרון בדרך של מעצר בית ותנאים מגבילים נוספים. העורר כבן 40, ללא כל עבר פלילי, מורה בבית ספר מזה עשר שנים, נשוי ואב לילדים. האירוע עצמו לא החל ביוזמת העורר. הוא עצמו הותקף ונפצע, וכך גם אחיו, ואין להתעלם בשלב זה מן האפשרות כי העורר פעל, מנקודת הראות שלו, מתוך הגנה עצמית. החשש כי העורר ישתמש באלימות כלפי מי מהציבור אם ישוחרר הוא קטן. לפיכך נראה לי כי שחרור העורר לחלופת מעצר של מעצר בית מוחלט, הרחק מכפרו, יהיה בו כדי להשיג את מטרת המעצר, ולהקטין מאד את החשש מפני סיכון הציבור.

טענת העורר, כי בהחלטת השופט היתה אפליה בינו לבין האני, תומכת אף היא באפשרות של חלופת מעצר. הבחנה בין העורר לבין האני, בשלב זה, היא קשה. מחומר החקירה נראה כי מדובר בהבדל שאינו משמעותי. ישנן הודעות האומרות שחלקו של העורר היה דומיננטי יותר באירוע, אולם לפי עדויות אחרות, ולפי כתב האישום, נראה כי חלקם היה דומה, וייתכן אף שחלקו של האני בראשית הקטטה היה גדול מזה של העורר, לרבות הנחת המחסומים לרכב המנוח, ואילו העורר הצטרף לקטטה רק לאחר שהחלה. כאמור, גם בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו כי אין אפשרות לקבוע את השתלשלות הארועים בצורה מדוייקת. לפיכך, בשלב זה, נראה כי הדומה בין הנאשמים עולה על השונה: האחד הכה על ראשו של המנוח באת חפירה והשני במקל; שניהם נדקרו במהלך הקטטה; שניהם ללא עבר פלילי; ושניהם ניהלו אורח חיים נורמטיבי עד לאותו אירוע. בנסיבות אלה, תחושת הצדק תומכת במסקנה שראוי כי דינם של השניים לעניין המעצר יהיה שווה.

שיקול נוסף נוגע להתמשכות המשפט. העורר נתון במעצר זה יותר מחודשיים. משפטו נקבע לשמיעה בחודשים פברואר ומרץ 1999, כלומר, המשפט יתחיל בפועל רק תשעה חודשים לאחר הגשת כתב האישום. במהלך הדיון בפני הביע בא-כוח המשיבה את מורת רוחו מהמועדים המאוחרים שנקבעו לתחילת המשפט, וצירף בקשה שהמשיבה הגישה להקדמת המועד. אף אם המועד יוקדם, ברור כי בכל מקרה המשפט יארך זמן רב, והסיכוי שהוא יסתיים לפני תום תקופת המעצר של תשעה חודשים הוא קטן. התמשכות המשפט תקופה ארוכה כל כך מהווה שיקול חשוב בזכות חלופת מעצר כאשר המסוכנות של הנאשם אינה חמורה.

אני מחליט, על כן, לקבל את הערר, ומורה לשחרר את העורר לחלופת מעצר. העורר הגיש לעיוני תצהיר של גיסו, ביאדסה פהמי (ת.ז. 052560430), המוכן לקבל אותו ואת האני למעצר בית בביתו שבבאקה אלגרביה, ולדווח אם יפרו את תנאי שחרורם. בית המשפט המחוזי אישר חלופה זו לגבי האני. נראה לי כי ניתן לאשר חלופה זו גם לגבי העורר. אם, בכל זאת, המשיבה תהיה סבורה כי אין זה ראוי שהעורר והאני יהיו נתונים במעצר בית באותו בית, יכול בא-כוח המשיבה לבוא בדברים עם בא-כוח העורר, כדי לברר אפשרות של מעצר בית במקום אחר, או לחלופין להגיש לבית משפט זה בקשה לשינוי המקום. לצורך זה אני מחליט כי העורר לא ישוחרר מן המעצר לפני יום 13.7.98, ואני קובע כי באי-כוח הצדדים יתייצבו לדיון בפני ביום 12.7.98 שעה 13:00, אם בא-כוח המשיבה יבקש זאת עד יום 12.7.98 שעה 10:00.

אני מחליט, אם כן, כי העורר ישוחרר מן המעצר ביום 13.7.98 בתנאים הבאים:

1.העורר ישהה במעצר בית מלא בביתו של ביאדסה פהמי (ת.ז. 052560430) בבאקה אלגרביה (אלא אם יקבע מקום אחר למעצר בית מלא בהסכמה בכתב של בא-כוח המשיבה). התצהיר שנחתם על ידי ביאדסה פהמי לעניין זה, ביום 3.6.98, מצורף להחלטה זאת ומהווה חלק ממנה. העורר לא יצא מבית זה אלא לצורך השתתפות במשפטו או על פי אישור בכתב שיינתן מראש על ידי המשטרה.

2.העורר יפקיד בבית המשפט ערבות במזומנים או ערבות בנקאית על סך 20,000 ש"ח.

3.העורר יחתום על ערבות עצמית בסך 100,000 ש"ח, וביאדסה פהמי יחתום על ערבות צד ג' על סך 100,000 ש"ח להבטחת תנאי השחרור של העורר.

4.העורר יפקיד את דרכונו (אם יש לו דרכון) במשטרה ויוצא נגדו צו איסור יציאה מן הארץ.

5.העורר לא ייצור קשר ישיר או עקיף עם אדם שהשתתף בקטטה נשוא האישום, לרבות עדים במשפט (למעט האני, אם העורר והאני יהיו נתונים במעצר בית באותו מקום).

אם העורר יפר תנאי מתנאים אלה, הוא ייעצר עד תום ההליכים נגדו.