בש"פ 6317/06 יוסף שהואן נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטות בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא נ' ממן) מימים 27.2.06, 1.3.06 בב"ש 1374/06, בגדרן הושם העורר במעצר בית מלא עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בתפ"ח 1024/06, וכן על החלטות בית המשפט המחוזי מיום 10.4.06 בב"ש 1673/06 ומיום 27.6.06 בב"ש 2184/06 בגדרן נדחו בקשות העורר לעיון חוזר ולשינוי בתנאי שחרורו.

ב.(1) כנגד העורר הוגש ביום 20.2.06 כתב אישום, בו יוחסו לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה (עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977; להלן החוק), וכן חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיף 334 בצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק).

(2) כמתואר בכתב האישום, ביום 11.2.06 בשעות הלילה נסעו ארבעה אנשים מעפולה לכיוון הכפר ריינה ברכב מסוג מרצדס. בהגיעם בסמוך לבית החולים 'העמק' בעפולה עצר בצמוד אליהם רכב אחר, אותו נהג העורר. בין העורר לארבעת הנוסעים היו חילופי דברים, שלאחריהם המשיכו שתי המכוניות בנסיעתן. בסמוך לצומת איכסאל נצמד העורר עם רכבו לרכב המרצדס וסימן לו לעצור. רכב המרצדס נעצר, ובמקביל הגיע לצומת רכב נוסף, מסוג מיצובישי. ממכונית המיצובישי יצאו שני אנשים, והחלו להכות שלושה מנוסעי רכב המרצדס. מיד לאחר מכן ניגש העורר לנוסע הרביעי, בילאל והדאני (להלן בילאל), שלף סכין ודקר אותו בבטנו. אחד מנוסעי המרצדס - חאלד זערורה - ניסה לשלוף את הסכין מידו של העורר, ואף אותו פצע העורר בידו בדקירות הסכין. בילאל נפצע באורח קשה בבטנו ונזקק לאשפוז בן מספר ימים ולניתוח.

(3) במקביל להגשת כתב האישום הוגשה כנגד העורר בקשה למעצרו עד תום ההליכים.

(4) בהחלטה מיום 27.2.06 קבע בית המשפט המחוזי, כי כנגד העורר עומדות ראיות לכאורה, התומכות במיוחס לו בכתב האישום. עוד נקבע, כי נוכח טיב העבירה וחומרתה הוכחה עילת המסוכנות הסטטוטורית, אולם נדחתה טענת המשיבה לפיה קיים חשש משיבוש הליכי משפט והשפעה על עדים. בית המשפט המחוזי מצא, כי נוכח העובדה שלעורר אין עבר פלילי ושניהל אורח חיים נורמטיבי עובר לאירוע המתואר בכתב האישום, יש מקום לשקול חלופת מעצר.

(5) בהחלטה מיום 1.3.06 הורה בית המשפט על שחרורו של המשיב בתנאים הבאים: מעצר בית במשך כל שעות היממה בבית הוריו בכפר איכסאל; ערבות עצמית בסך 25,000 ₪; ערבות צד ג' של שני ערבים בסך 25,000 ₪ כל אחת; הפקדת מזומן או ערבות בנקאית בסך 15,000 ₪ בקופת בית המשפט; איסור על מגע עם מי מעדי התביעה.

(6) ביום 2.4.06 פנה העורר בבקשה לעיון חוזר (ב"ש 1673/06), בה ביקש להתיר לו לחזור ולהתגורר בביתו בתנאי מעצר בית חלקי וכן לצאת לעבודה. ביום 10.4.06 דחה בית המשפט את הבקשה בנימוק כי על פניה אין היא מעלה כל טיעון, לפיו חל שינוי בנסיבות.

(7) ביום 15.6.06 חזר העורר על בקשתו להתיר לו לצאת לעבודה (ב"ש 2184/06). בבקשה הוטעם, כי הניתוק מעבודתו גרם לו להידרדרות כספית ונפשית קשה ביותר, וכי הוא אב למשפחה מרובת ילדים, הזקוק להכנסה על מנת לקיימה בכבוד. כן הוטעם, כי דחיית הבקשה תגרום לעורר נזק בלתי הפיך. בהחלטה מיום 27.6.06 נקבע, כי נוכח העובדה שהעורר לא טען לשינוי נסיבות או לכרסום בראיות, ונוכח העובדה שלא עבר זמן ניכר מיום ההחלטה המקורית, אין מקום לשנות את תנאי השחרור של העורר.

(8) מכאן הערר הנוכחי.

ג.(1) בערר נטען כנגד עוצמת הראיות בתיק. נטען, כי חוקרי המשטרה התעלמו מנתונים, שעשויים היו לתמוך בגרסת העורר: כי לא נבדקה טענת העורר, לפיה המתלוננים - לפחות בחלקם – היו בגילופין, אף שזו נתמכת בחומר רפואי; כי לא נחקרו נסיבות הפציעה של העורר באוזנו; כי לא נבדק רכבו של העורר; וכי לא נמצאה הסכין בה, כך לפי כתב האישום, עשה העורר שימוש. לסיכום נדבך זה נטען, כי אין כל ראיה פוזיטיבית הקושרת את העורר לאירוע הדקירה, למעט עדות המתלוננים, וזו לוקה בחוסר אמינות.

(2) באשר לעילת המעצר נטען, כי טעה בית המשפט קמא כאשר קבע, כי בעניינו של העורר נתקיימה עילת המסוכנות. בהקשר זה נטען, כי לא די בחומרת העבירה כדי לבסס עילת מעצר זו, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו. בענייננו, כך נאמר, עסקינן באדם נורמטיבי נטול עבר פלילי, אשר אין חשש שיחזור על המעשים המיוחסים לו, ושאין סיכוי, כי ייצור קשר עם המתלוננים או יפגע בהם לרעה.

(3) עוד טוען העורר, כי מעצר הבית בו שרוי הוא גורם לו ולילדיו לחץ נפשי הולך וגובר. לדבריו, חובותיו הולכים ותופחים, וברור, שגם אם בסופו של יום יזוכה, לא ניתן יהא לפצות על הנזקים שנגרמו לו. מוסיף העורר, כי נוכח הימים הטרופים העוברים על אזור הצפון, מבקש הוא לשהות לצד משפחתו בעת קשה זו.

(4) לבסוף טוען העורר, כי נוכח הקצב שבו מתנהל משפטו, ברור כבר עתה, כי הכרעת הדין בעניינו לא תינתן בחלוף תשעה חודשים מעת מעצרו (ביום 11.2.06). משכך פני הדברים, לשיטת העורר, יש להורות על שחרורו ממעצר הבית כבר בשלב זה. בהקשר זה מעלה העורר טענות חוקתיות בדבר חירות האדם ומניעת כליאה ללא הרשעה.

(5) נוכח האמור נתבקש שחרורו של העורר ממעצר הבית בו הוא נתון כנגד ערובה. לחלופין מבקש העותר, כי בית משפט זה יקל בתנאי מעצר הבית, לרבות מתן אפשרות לעורר לצאת למקום עבודתו, ורשות להתגורר עם בני משפחתו באזור הדרום.

(6) בדיון חילק בא כוחו המלומד של העורר את הטענות לארבעה ראשים – טיב הראיות, היעדר המסוכנות, חלוף הזמן והמצב הבטחוני.

(א) בהקשר לראיות הדגיש כי המדובר באירוע נטול פשר, וכיצד ייגרר אדם בן 35, אב לארבעה ילדים, למעשה של "תפוז מיכני"? עוד נטען כנגד הדרך בה הוצגה הפציעה שנגרמה לבילאל. כן הועלו תמיהות באשר לעדות המתלוננים שלדידו של העורר אינם דוברים אמת, וכן להיעדר ההתיחסות לשכרותו של בילאל. על כן חולק העורר על קביעתו של בית המשפט קמא, שלפיה לכאורה המדובר בעדויות הומוגניות.

(ב) הטיעונים באשר למסוכנות וכן באשר למצב הבטחוני תוארו מעלה.

(ג) את חלוף הזמן ראה בא כוח העורר כנסיבה להקלה במעצר, שכן למעשה כבר ריצה - כנטען - על-ידי מעצר הבית חלק ניכר מן הענישה הצפויה לו.

ד.באת כוח המדינה סברה, כי לשם הראיות לכאורה בהליך המעצר די בכך שהמתלוננים מצביעים על העורר; והרי אין המדובר במעצר מאחורי סורג ובריח אלא במעצר בית. באשר לטענות בעניין חלוף הזמן, כשהמדובר במעצר בית אין מקום לטענה זו כעבור מחצית שנה בלבד. אשר למשפחתו של העורר, הותר לרעייתו ולילדיו לשהות עמו בבית הוריו, אך באשר לאי הנוחות, מטבע הדברים מי שבמעצר בית אין שיגרת יומו כתמיד.

ה.עיינתי בתיק הראיות. אכן, הראיות מושתתות, כפי שציין בית המשפט קמא, על הודעותיהם של המתלוננים נוסעי המכונית הפרטית. לצורך התשתית הראייתית הנחוצה בהליך דנא, קרי, הצגת הפוטנציאל להרשעה, די בכך (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, מפי הנשיא ברק). עם זאת קשה שלא להתרשם, על פני הדברים, כי היו חסרים במלאכת החקירה, ודוגמה אחת היא טענת הגילופין, המסתייעת לגבי המתלונן בילאל בסיכום המחלה הזמני שלו מיום 11.2.06, בו הוא מתואר כמי ש"הובא על-ידי צוות מד"א בהכרה מלאה בגילופין" ולהלן "ריח של אלקוהול (כך!) מהפה". טענה זו אכן לא טופלה ובצדק הפנה בא כוח העורר לפרוטוקול הדיון במעצר בבית משפט השלום ב-14.2.06, בו אישר נציג המשטרה (עמ' 3) כי לא נבדקה תלונת העורר שהמתלוננים הדיפו ריח אלכוהול. מחדלי חקירה עולים על סדר יומו של בית משפט זה תדיר (ראו לאחרונה ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 10596/03 בשירוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 9908/04 נסר אלדין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופטת ברלינר); ע"פ 6040/05 אלנבארי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)

(השופט ד' חשין)). ואולם, בירורו של נושא זה, עובדתית ובאשר לרלבנטיות שלו - ואגב, האירוע היה בסוף שבוע, בשעות הקטנות של בין שישי לשבת – מקומו, כפי שציין סגן הנשיא המלומד, בדיון העיקרי. לעת הזאת אין לומר כי עוצמת הראיות נפגעה, מכל מקום במידה המצדיקה כלשעצמה שינוי בהחלטה, כמו בבש"פ 327/98 אלגאווי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט - כתארו אז – מצא) או בפרשת בש"פ 3138/05 חסיד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); שאליהן ואחרות הפנה העורר. בשולי הדברים אציין כי אמנם סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) תשנ"ו-1996 אינו קוצב זמן להגשת ערר, אך הערר הנוכחי כולל התייחסות להחלטות סגן הנשיא ממן מ-27.2.06 ומ-1.3.06, שמטבען ניתן היה לצפות כי ערר עליהן יוגש מוקדם הרבה יותר. עם זאת איני זוקף זאת לחובת העורר. אוסיף, כי טענות באשר למהימנות המתלוננים אין מקומן כמובן בהליך המעצר אלא בהליך העיקרי.

ו.אשר למסוכנות, דומה שאין צורך להכביר מלים. עצם החלטתו של סגן הנשיא המלומד לאפשר חלופה (27.2.06) היא היא אמירה שיפוטית באשר לעוצמת המסוכנות, קרי, שניתן להפיגה באופן סביר בחלופה: "למשיב אין הרשעות קודמות והוא מתפרנס מעבודה בתחום המזגנים. נסיבה זו עושה אותו לכאורה מתאים לשחרור בחלופת מעצר ראויה". ואכן, גם בדוגמאות הפסיקתיות שהביא בא כוח המערער (בש"פ 1464/05 מדינת ישראל נ' נאשף (טרם פורסם) ובש"פ 4190/97 אבוקסיס נ' מדינת ישראל,

פ"ד נא(3) 651 (השופטת דורנר)) היתה חלופת המעצר – מעצר בית.

ז.אשר לחלוף הזמן, כשהמדובר במעצר בית שונים, מטבע הדברים, מושגי חלוף הזמן מאלה שבמעצר מאחורי סורג ובריח. למשל, בעוד שהמחוקק קבע כי הארכת מעצר מאחורי סורג ובריח עד תום ההליכים מעבר לתשעה חודשים טעונה אישורו של בית משפט זה, לא כך הדין לגבי מעצר בית. עוצמת הזכויות החוקתיות המוגבלות במקרה של מעצר בית מטבעה אינה כזו שבמעצר עד תום ההליכים, אף כי פשיטא שיש פגיעה בחרותו האישית של אדם (ראו גם בג"צ 5555/05 פדרמן נ' אלוף פיקוד המרכז פ"ד נט(2) 865).

מכל מקום, חלוף הזמן במקרה דנן, כשהמדובר במעצר בית בעבירת אלימות לא קלה, אינו יכול להוות גורם עצמאי לשינוי בהחלטה שנתקבלה לפני חודשים אחדים. הוא עשוי בנסיבות להצטרף לגורמים אחרים.

ח.אשר למצב הביטחוני, דומני כי נושא זה ראוי להתייחסות מיוחדת בתקופה זו. אכסאל מצויה בתחום המאוים. החלטתו האחרונה של סגן הנשיא ממן ניתנה ב-27.6.06, בטרם המלחמה. אם תוגש בקשה לשירות המבחן לבדוק חלופת מעצר באיזור הדרום (כעולה בערר) תיבדק בהקדם על-ידי השירות ותונח בפני בית המשפט המחוזי. בינתיים - כזכור - רשאית משפחת העורר לשהות עמו בבית הוריו, על פי ההחלטה מ-1.3.06. אם יש צורך בשינוי בנסיבות המלחמה, יבדוק זאת שירות המבחן והדבר יובא בפני בית המשפט המחוזי בגדרי עיון מחדש. במצב הנוכחי נראה לי לאפשר יציאה של העורר "עד שעתיים ביום, בין 16:00 ל-18:00, מביתו בתוככי הכפר (או ברדיוס דומה בחלופה אחרת)" כדי לסייע למשפחתו. עליו להיות מלווה באביו או באחיו. הערבויות וההפקדה יעמדו בעינן. איני רואה מקום לעת הזאת ליציאה סדורה לעבודה, בגדרי מגבלות מעצר הבית. אם יתארך המשפט מעבר לצפוי, יוכל העורר לפנות לעניין זה לבית המשפט המחוזי, אף זאת בגדרי עיון חוזר.