בש"פ 1232/06 פריד אבו רקייק נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט רוזן), מיום 1.2.06, בב"ש 90289/06, בגדרה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

ב.(1) ביום 24.1.06 הוגש כנגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירות של גניבת רכב, פריצה לרכב בכוונה לבצע גניבה, סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, התחזות כאדם אחר, נהיגה בזמן פסילה וללא ביטוח, וכן הפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

(2) בכתב האישום נטען כי ביום 19.1.06, במזכרת-בתיה, פרץ העורר יחד עם אחר שזהותו טרם הובררה לרכב השייך לפלוני. העורר החל לנהוג ברכב כשהאחר יושב לצידו. בעל הרכב דלק אחריו תוך שהוא מזעיק את כוחות המשטרה. העורר נסע כנטען ממזכרת בתיה לכיוון צומת בילו ומשם לרמלה, תוך שאין הוא שועה להוראות ניידת המשטרה שדלקה אחריו וכרזה לו לעצור. בנסיעתו לרמלה נהג העורר כנטען בפראות, תוך שהוא "חותך" רכבים שנסעו אותה העת על הכביש. לאחר מכן, הצטרפה למרדף ניידת משטרה נוספת אשר נסעה מימין לרכב. שוטר שנסע בניידת סימן לעורר - כנטען - לעצור את הרכב, אולם זה בתגובה הסיט את הרכב פעמים מספר לכיוון הניידת, על מנת לגרום לה לנטות מנתיב נסיעתה. עם הגעת הרכב לצומת מצליח נוקב הצמיג האחורי-שמאלי של הרכב, עקב דוקרנים שפוזרו על הכביש על-ידי המשטרה במטרה לעצרו. העורר המשיך בנסיעה פרועה בתוככי רמלה עד אשר התנגש במכונית אחרת. כן צוין בכתב האישום כי העורר התנגד באלימות למעצרו ואף ניסה לברוח, ולאחר מעצרו הזדהה בשמו של אחיו.

ג.(1) עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה את מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים. ביום 1.2.06 הורה כאמור בית המשפט המחוזי בתל-אביב על מעצרו של העורר כמבוקש. בהחלטה נקבע כי לית מאן דפליג שהרכב נגנב, וכי הנוהג בו נהג נהיגה פרועה תוך שהוא מנסה להימלט מניידות המשטרה שעסקו במרדף. המחלוקת היא אך באשר לזהותו של הנהג. ביחס לשאלה זו, קבע בית המשפט קמא כי אכן בעדות אחד השוטרים קיים קושי בזיהוי העורר כנהג הרכב; אולם, על-פי עדויות יתר השוטרים זוהה העורר כנהג הרכב באופן ודאי.

(2) לאחר שנקבע כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר, הסיק בית המשפט קמא כי מסוכנות העורר "פורצת גבולות" וכי לא ניתן להפיגה בחלופת מעצר, זאת, בין השאר, נוכח עברו הפלילי המכביד ובשל המיוחס לו בכתב האישום. כן צוין כי הזדהות העורר בפני המשיב בזהות לא לו, מקשה על שחרורו לחלופת מעצר, שכן עולה הימנה כי העורר אינו אמין.

ד.(1) מכאן הערר; ובגדרו בקשה להורות על שחרור העורר לחלופת מעצר, ולמצער, להורות על הכנת תסקיר מעצר על מנת לבחון חלופה.

(2) טענת העורר מתמקדת בזיהויו כנהג; לגירסתו, הוא לא נהג ברכב ולא יכול היה לעשות כן עקב מצבו הישנוני אותה עת. תימוכין לטענתו מוצא העורר במזכר השוטר יוסי אוחיון, שם נאמר כי נהג הרכב הצליח להימלט מהמקום כשהוא חבוש כובע גרב, והמלה "הנהג" נמחקה ובמקומה נרשם "השני".

(3) כן נטען כנגד דו"ח הפעולה של השוטר שלומי אסולין, בגדרו זיהה את העורר כנהג הרכב, כי זיהוי זה "נעשה חד" רק ב"מהדורה שניה" ולא מתחילה. נטען בהקשר זה, כי השוטר אוחיון זיהה כבר במהלך המרדף שנהג הרכב חבוש כובע גרב, אולם כובע זה לא נמצא ברכב או על העורר. נטען עוד כי נוכח אי הבהירות באשר לזיהויו של הנהג היה על המשטרה לערוך בדיקת טביעות אצבע לגבי סכין שנפלה מן האדם האחר וכן מברג שנמצא ברכב (בדיקות אלו לא נערכו בשל שיפוצים בתחנת המשטרה ו"זיהום" בעקבותיהם).

(4) כן נטען, כי חלק מהשוטרים שדלקו אחר הרכב לא ציינו בדו"ח הפעולה מטעמם כל פרט בדבר זהות הנהג, נטען איפוא כי אי הבהירות באשר לזהותו של נהג הרכב משמיטה את עילת המעצר והמסוכנות, העולה אך מעבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה; העבירות האחרות - הרכושיות - המיוחסות לעורר אינן מצביעות על מסוכנות.

(5) ולבסוף נטען, כי אף אם ייקבע שיש ראיות לכאורה כנגד העורר, יש לשחררו לחלופת מעצר, על-פי פסיקה התומכת בכך.

(6) בדיון ביקש בא כוחו המלומד של העורר, שהעלה באורח סדור את טיעוניו, להטעים כי ישנם חללים בראיות ויש ליתן מקום לספק בנושא הזיהוי; את הספק עורר השוטר שנסע משמאל לרכב העבירה, קרי, מצד הנהג, בעוד מכונית השוטרים שזיהו כביכול בוודאות היתה מימין לרכב, ולכן יש להנות לשיטתו את שולחו מן הספק; לדעתו נמלט הנהג, וכל שנותרו לעורר הן עבירות רכוש.

(7) באת כוח המדינה אמרה כי מרבית עדויות השוטרים תומכות בזיהוי העורר, גם אם לשוטר אוחיון היה ספק; גירסת העורר אינה מתישבת לשיטתה עם תיאור המרדף. העורר היה פסול נהיגה, הזדהה שלא בשמו, עברו מכביד ואין ליתן בו אמון; אין טעם - כנטען - בתסקיר שעה שהעבירות אינן מאפשרות שחרור לחלופה.

ה.עיינתי בראיות. אשר לדו"ח השוטר המתנדב יוסי אוחיון, הוא אכן ציין תחילה כי הנהג הצליח להימלט, אחר כך מחק מלה זו וכתב "השני", וכן כי הבחין שהנהג חובש כובע צמר, ועוד, כי לא ידוע לו מי מהחשודים נהג ברכב, האם מי שנתפס (העורר) הוא הנוסע או הנהג. ואולם, רס"ר שלומי אסולין ציין כי מי שיצא מהדלת הימנית ברח, ו הנהג נמצא בתוך הרכב וניסה לברוח מהדלת השניה, ואז תפס אותו השוטר תוך שהעצור משתולל. בהמשך כתב אסולין בדו"ח פעולה נוסף דברים דומים, ובדו"ח זה גם ציין כי ראה את העורר נוהג בזמן המרדף. רס"ר שרון נטע ציינה כי במרדף נתפס הנהג סמוך לרכב, והוא הוא העורר, והנוסע ברח. תיאור דומה נתן ניר קונור. גירסת העורר היתה מלכתחילה כי רק "לקח טרמפ". בחקירתו טען העורר כי הנהג היה פלוני. העורר שיקר ולא מסר את שמו האמיתי שלו עצמו. הוא נרדם בעת חקירתו ב-20.1.05 שעה 00:45. חקירתו נמשכה ב-22.1.06 שעה 12:00, ושוב טען כי נסע בטרמפ והוא עצמו היה "מסטול" מכדורים. למרבה הצער "זוהמו" מוצגים ולא נשמרה טביעת אצבע.

ו.סבורני, על-פי הראיות לכאורה, כי גם אם הוטל ספק, הצריך להתברר במשפט גופו, בשאלה אם היה העורר הנהג – ולפחות לעת הזאת יש ראיות לכאורה בעדויות השונות, למעט של ה' אוחיון, כי העורר אכן היה הנהג ולפי זה מתגבשות העבירות לכאורה הקשורות בנהיגה - הנה בוודאי יש ראיות לכאורה באשר להשתתפותו בעבירת הרכוש. אכן, שאלת היות העורר "מסטול" ומסוגלותו לנהוג, עניין הכובע שנעלם וכדומה, יתבררו במשפט, ככל שהראיות ישמעו – אך אין חולק על קיומן של ראיות לכאורה, כי נטל חלק בעבירת הרכוש הקשורות בפריצה ברכב ובגניבת הרכב. צריכה להיות תמימות רבה כדי לקבל את סיפורו כי עלה בטרמפ לרכב – קרי, מכל בני אנוש דווקא הוא, עבריין רב שנים בתחום, עולה לטרמפ במכונית גנובה. אוסיף, כי אם בכך לא אמר אמת, יש מקום לחשד כבד באשר לעצם הנהיגה. נוסף לכך הראיות לכאורה בקשר להתחזותו כאדם אחר והפרעה לשוטר במילוי תפקידו קיימות גם הן. מכאן שיש גם מקום להידרש, אף לשיטה הכופרת1 בנהיגתו של העורר ברכב, להלכת בש"פ 5571/98, 5431/98 רוסלן פרנקל נ' מדינת ישראל (לא פורסמה)(השופטת ביניש), ולמסוכנות לבטחון הציבור בהקשר עבירות רכוש.

ז.בנוסף, עברו הפלילי של העורר כבד ביותר – מגיל 15, לפני למעלה מעשרים שנה, הוא יוצא ונכנס בבתי המשפט וגם בבתי הכלא, במגוון עבירות הכוללות גניבת רכב, פריצות, בריחה ממעצר וכיוצא באלה. דרכי התנהגותו רצופות התנגשות עם החוק. בנסיבות אלה, גם אם נניח לטובתו טענות שהועלו, קמות עילות המעצר, למצער של הימלטות מן הדין ומסוכנות בדרגה לא נמוכה על-פי עברו; ראו בש"פ 9224/05 אבו טארק נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופט גרוניס). קשה להלום,בנסיבות, חרף כל שטען לטובת העורר סניגורו המלומד, הידרשות לחלופה, ועל כן נראה כי אין מקום להתערבות בהחלטת בית המשפט קמא. אכן, פסיקה ניתן למצוא בכיוונים שונים, אך בסופו של יום נבחן בה כל מקרה לגופו, ונוכח הנתונים שפורטו, איני רואה מקום להיעתר לערר.