בש"פ 1254/08 מדינת ישראל נ. חיים זוננאשוילי

1.בכתב-אישום שהוגש נגד המשיב לבית-המשפט המחוזי בנצרת נטען, כי במהלך בילוי במועדון, ועל רקע תחרות על ליבה של בחורה, הוא פנה למתלונן, ודרש ממנו לעזוב את המקום. משנתקל בסירוב, אחז המשיב בידו של המתלונן, גרר אותו למטבח, שם הלם בפניו מספר פעמים באמצעות כוס זכוכית, וגם לאחר שהכוס נשברה הוא לא הרפה מקורבנו. בשלב מסוים הצליח המתלונן להשתחרר מאחיזתו של המשיב, ובעודו נמלט מהמקום איים עליו המשיב ברצח. כתוצאה מאירוע זה נגרמו למתלונן חתכים עמוקים בפניו ופגיעות חמורות בעיניו, פגיעות שבעטיין נאלץ לעבור סדרת ניתוחים כדי להציל את ראייתו.

נגד המשיב הוצא צו מעצר, אולם במשך ארבעה חודשים לא עלה בידי המשטרה לאתרו. האישום השני עוסק באירוע שהתרחש עם מעצרו של המשיב, בחודש דצמבר 2007. על-פי הנטען, הוא תקף שלושה שוטרים בתחנת המשטרה אליה הובל, קילל אותם ואיים עליהם בפגיעה. בגין כל אלה יוחסו למשיב עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, איומים, תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו והעלבת עובד ציבור, לפי סעיפים 329(א)(1)(2), 192, 274(1), 275 ו-288 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2.בית-המשפט המחוזי בנצרת ( סגן הנשיא י' כהן ) דחה את בקשת העוררת לעצור את המשיב עד תום ההליכים, והורה על שחרורו למעצר בית. לאחר שסקר את מסכת הראיות, הגיע בית-משפט קמא למסקנה כי מדובר ב"ראיות לכאוריות אלא שעוצמתן בינונית ואף למטה מכך" (עמ' 16 להחלטה מיום 6.2.08). מסקנה זו התייחסה לכך שאיש לא היה עד ראיה לתקיפה עצמה, ולמעשה, היה זה רק אחד מעובדי המטבח – אחמד חסניין – שזיהה את המשיב כמי שחמק מהמטבח מייד לאחר האירוע, כשהוא מותיר אחריו את המתלונן נאנק מכאבים. בית-המשפט המחוזי לא התעלם מכך שגם המתלונן זיהה את המשיב כמי שתקף אותו, אולם נקבע כי מסדר התמונות שנערך לו היה שלא כדין הואיל ובא-כוחו נעדר ממנו.

בערר שבפני משיגה המדינה על ההחלטה לשחרר את המשיב, ולעניין זה נטען כי מסוכנותו כה בולטת עד שאין בחלופת המעצר כדי לאיינה.

3.בחקירת המתלונן לאחר האירוע, הוא הצביע בביטחון על המשיב כמי שתקף אותו. בחקירתו הראשונה הוא מסר כי כיוניו של התוקף הוא "ממו", והוסיף ונתן בו סימנים: "ג'ינג'י, נמוך, מפחיד בערך 1.65-1.67 מ' מלא נמשים עליו" (הודעה מיום 20.8.07). המשיב אינו מכחיש כי זהו כינויו, אלא שלטענתו הוא מכיר לפחות ארבעה אנשים נוספים העונים לשם "ממו" (הודעה מיום 24.12.07). בהמשך נערך למתלונן מסדר זיהוי בתמונות, והוא הצביע על תמונתו של המשיב כמי שתקף אותו (הודעה מיום 26.12.07). הליך זה התקיים בביתו של המתלונן מחמת מצב בריאותו. למקום הגיע גם בא-כוחו דאז של המשיב, אשר הספיק לאשר את התמונות שהוצגו למתלונן. אולם, בשלב כלשהו נתגלע ויכוח בין המתלונן ובני משפחתו לסנגור, ובעקבות כך עזב האחרון את המקום.

אכן, במסדרי זיהוי נדרשת נוכחותו של סנגור. עם זאת, תהיתי מה טעם היה לערוך מסדר זיהוי מקום שהמתלונן טען כי הוא מכיר את המשיב (הודעה מיום 21.8.07). כך או כך, ככל שנפל פגם בדרך בה נערך מסדר הזיהוי, תכריע הערכאה הדיונית מהו המשקל הראייתי שיינתן לו, ואם יש בו כדי לתרום לעניין זיהויו של המשיב כמבצע העבירה (השוו: ע"פ 10360/03 שדיד נ' מדינת ישראל, בפסקה 20 (טרם פורסם, 2.3.06); ע"פ 9040/05 אוחיון נ' מדינת ישראל, בפסקה 16 (טרם פורסם, 7.12.06)). אולם, העיקר הוא בכך שעדותו של המתלונן אינה הראייה היחידה הקושרת את המשיב לתקיפה. העד אחמד חסניין, שהועסק בשטיפת כלים במועדון בו אירעה התקיפה, הבחין באדם שחמק מהמטבח בסמוך לאירוע, וכך תאר את אשר ראה:

"סמוך לשעה שלוש בזמן שאני שטפתי כלים לפתע שמעתי צעקות מתוך המטבח ואז ניגשתי לראות מה קרה ואז ראיתי בחור אחד כשהוא מדמם מפניו ומחזיק בחולצתו על פניו וראיתי בחור אחר מתרחק ממנו בהליכה מהירה ויוצא דרך המועדון פנימה והפצוע יצא דרך הדלת האחורית של המטבח לכיוון החניה האחורית של המועדון" (הודעה מיום 19.8.07).

חסניין נשאל אם יוכל לזהות את האדם שמיהר להסתלק מהמטבח, והשיב "כן אוכל לזהות אותו בוודאות". ואכן, במסדר זיהוי שנערך לו הוא הצביע על המשיב. ואם דרושה ראייה נוספת לכך שהיה זה המשיב שחמק מהמטבח, הרי היא מצויה בהודעת חברתו של המשיב. זו מסרה כי בערב האירוע עזב המשיב את הבית כשלגופו מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו חומה (עמ' 2 להודעה מיום 20.8.07), וכך בדיוק תאר העד אחמד חסניין את הלבוש של הדמות בה הבחין (עמ' 1 להודעה מיום 19.8.07).

אכן, מלבד לגרסת המתלונן אין בשלב הנוכחי ראייה נוספת הקושרת את המשיב באופן ישיר לתקיפה. אולם, נוכח גרסתו של חסניין, לפיה חמק המשיב מהמטבח מייד לאחר האירוע, אתה מצפה למצוא בגרסת המשיב הסבר להימצאותו באותו מקום, והסבר כזה לא ניתן. אדרבא, הוא טען כי לא נכנס למטבח ושהוא אינו יודע כלל את מיקומו במועדון (הודעתו מיום 27.12.07). במצב דברים זה לא אוכל להצטרף להשקפתו של בית המשפט המחוזי לפיה עוצמתן של הראיות "בינונית ואף למטה מכך". נהפוך הוא, סבורני כי מדובר בראיות בעלות משקל רב, ודי בהן כדי לקבוע כי המדינה יצאה ידי החובה המוטלת עליה מכוח סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996.

האלימות המיוחסת למשיב הנה חמורה ביותר, והיא מן הסוג המקים חזקת מסוכנות ועילת מעצר סטטוטוריות (סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים). זאת ועוד, לחובת המשיב ניצב עבר פלילי מכביד הכולל לא פחות מ -43 עבירות (!), וביניהן עבירות אלימות, סמים ושיבוש מהלכי משפט (הדחה בחקירה והשמדת ראייה). במצב דברים זה סבורני כי תרופתו של המשיב במעצר ממש בלבד, באשר אין בכוחה של חלופה אחרת כדי למנוע את סכנתו.

אני מורה אפוא על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים בת"פ 1/08 של בית-המשפט המחוזי בנצרת.