בש"פ 1263/02 אמאל בת מוסטפא מחמוד נ. מדינת ישראל

העוררת הועמדה לדין בבית המשפט המחוזי בנצרת, והואשמה בעבירה של מגע עם סוכן חוץ, עבירה לפי סעיף 114(א) לחוק העונשין. עמה בכתב האישום, הועמדו לדין שני נאשמים נוספים בגין אותה פרשה. על פי הנטען בכתב האישום, עמדה העוררת בקשר עם אחיה הנמצא בסוריה. לבקשתו סייעה לאחיה לאתר אנשים שביקש להפעילם לצורך העברת אמל"ח מסוריה לישראל. כעולה מהעובדות המפורטות בכתב האישום, מילאה העוררת אחר מבוקשו של אחיה, פנתה לאדם אחד שסרב להענות לבקשותיה, וכשמיאן לקיים את מבוקשה פנתה לאחיו כאמיל. העוררת יצרה את דרך ההתקשרות בין כאמיל לאחיה, וכתוצאה מאותו קשר הגיע כאמיל בלוויית אדם נוסף לגדר המערכת וקיבל שם שישה שקים שכללו חמישה מטעני חבלה רבי עוצמה וחמישה עשר רימוני יד, שהוטמנו על ידו ובסופו של דבר נתפסו על ידי כוחות הבטחון בישראל.

התביעה אינה מייחסת לעוררת ידיעה בדבר הברחת האמל"ח לישראל. על פי הנטען היתה העוררת מוכנה לסייע לאחיה לאתר אנשים שיבצעו לבקשתו שירות אף שלא ידעה מהו השירות המבוקש. הראיות לכאורה לקיומו של היסוד הנפשי הנדרש בעבירה של קיום מגע עם סוכן חוץ המיוחסות לעוררת, מצויות לטענת התביעה בהודעה שמסרה בחקירה ביום 27.12.01. באותה הודעה אמרה העוררת:

"חשבתי לעצמי שאולי זה עניין בטחוני או משהו מסוכן."

יש כאן לפי הטענה, לפחות עצימת עיניים באשר לעובדה שהיא מסייעת לפגיעה בבטחון.

בא-כוחה של העוררת עו"ד נעמנה, לא כפר בקיומן של ראיות לכאורה, אף כי לטענתו יש לו טענות נכבדות המתייחסות לאופן ניהול החקירה וגביית ההודאות, אותן יעלה במהלך המשפט. הסניגור המלומד טען כל שניתן כדי לשכנעני שאין נשקפת סכנה מן העוררת, וכי ניתן להבטיח את מטרת המעצר בתנאים של חלופה, בבית קרוביה הגרים מחוץ לרמת הגולן. הוא עמד גם על נסיבותיה האישיות של העוררת ועל הקשיים המיוחדים שיש לאישה בחברה הדרוזית מעצם היותה נתונה במעצר.

איני מפקפקת בכנות כוונותיהם של קרובי משפחתה של העוררת, ובהם בן דודה של העוררת, המתגורר במטולה והופיע בפניי, כי יש בכוונתם לעשות כל מאמץ להבטיח מפני חידוש הקשר בין העוררת לבין אחיה. עם זאת שוכנעתי כי הפרשה היא חמורה ומלמדת על סיכון הנשקף משחרורה של העוררת לתנאי חלופה. אף אם העוררת לא ידעה כי בסיועה הוחדר לישראל אמל"ח, הרי יש ראיות לכאורה לכך שעשתה ביודעין פעולות שהיה בהן כדי לתרום לביצוע מעשה של פגיעה בבטחון המדינה. עוד יש ראיות לכך כי העוררת הצהירה על עצמה במהלך החקירה, כי היא לאומנית סורית, ונראה כי פעלה ממניעים אידיאולוגיים. כאשר מדובר בפעילות שאינה חד-פעמית, אלא פעילות מתמשכת ופעילות זו היא על רקע אידיאולוגי, פוטנציאל הסיכון לפגיעה בבטחון הוא רב. אל מול השיקולים האישיים הנוגעים למצבה של העוררת, כפי שתוארו בפניי בהרחבה בידי בא-כוחה, עומדים שיקולים כבדי משקל של סכנה לבטחון הציבור. מטעם זה אין חלופה שתוכל להשיג את מטרת המעצר. האיזון הראוי בין השיקולים הרלוונטיים מצדיק את דחיית הערר.

אשר על כן, הערר נדחה.