בש"פ 127/13 חביב חדיד נ. מדינת ישראל

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בעמ"ת 56636-12-12 מיום 31.12.12 (כב' השופט ד' פיש ), בגדרה נדחה ערר המבקש על החלטת בית משפט השלום בחיפה במ"ת 34092-12-12 מיום 26.12.2012 (כב' השופט ע' קוטון ), אשר דחה את בקשתו של המבקש לחזור בו מהסכמתו לערוך תסקיר מעצר בעניינו.

2.

ביום 18.12.2012 הוגש נגש המבקש כתב אישום בבית משפט השלום בחיפה, המייחס לו עבירות של איומים, תקיפה סתם ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. זאת, על רקע איומים בכתב ובעל פה שהפנה כלפי הוריו, ופגיעה פיזית באמו באמצעות עציץ חרס. ביום 23.12.2012 התקיים דיון בשאלת מעצרו של המבקש עד תום ההליכים. לאחר שהוסכם בין הצדדים על קיומן של ראיות לכאורה, הציע בית משפט השלום להפנות את המשיב לשירות המבחן לשם קבלת תסקיר מעצר, והמשיב הסכים להצעה. ביום 26.12.2012, ולאחר שהחליף המבקש את באת כוחו, הוגשה מטעמו הודעה לבית המשפט, במסגרתה הודיע המבקש כי הוא "אינו מעוניין כי יישלח לתסקיר מעצר" וכי "הוא מעוניין שכב' בית המשפט יתן החלטה ללא הפניה לתסקיר".

עוד באותו היום ניתנה החלטת בית משפט השלום ביחס להודעת המבקש כדלקמן: "לגישתי, בטרם תינתן החלטה סופית בבקשת המשיבה לעצור את המבקש עד תום ההליכים, נכון וראוי לקבל תסקיר מעצר מטעם שירות המבחן". עוד ציין השופט קמא שהמלצתו להפנות את המבקש לשירות המבחן ניתנה לאחר שעיין בחומר הראיות ומשגילה כי קיימת עילת מעצר.

על ההחלטה האמורה ערר המבקש לפני בית המשפט המחוזי. נטען כי בתיק "מינורי" כגון דא אין מקום להיעזר בשירות המבחן. צוין כי קיימים מקרים, בהם הנאשם נטול עבר פלילי וקיימת חלופת מעצר ראויה, בהם אין צורך בפניה לשירות המבחן. זאת במיוחד כאשר שירות המבחן כורע תחת הנטל, ועורך את תסקיריו תוך תקופה ארוכה מזו לה כיוון המחוקק.

בדחותו את הערר, קבע בית המשפט המחוזי כי הסמכות המוקנית לבית המשפט הדן בשאלת המעצר להורות על עריכת תסקיר מעצר, אינו תלויה בהסכמתו של צד להליך לעריכת התסקיר. ביחס לטענת המבקש כי ההחלטה ניתנה על בסיס הסכמת הצדדים, קבע בית המשפט המחוזי כי "נראה לי שהכללים שחלים במישור האזרחי בנוגע להחלטות ופסקי דין שניתנים על בסיס הסכם צריכים לחול גם כאן. כאשר לא קיים פגם בבסיס ההסכמה, אין בית המשפט חייב לבטל החלטה שניתנה קודם לכן". על החלטה זו מוגשת הבקשה שלפני.

3.

לטענת המבקש, שגו ערכאות קמא עת דחו את בקשתו לחזור בו מהסכמתו לעריכת תסקיר מעצר. נטען כי בהחלטתו הראשונה, מודע היה בית משפט השלום לצורך בקבלת הסכמתו של המבקש לעריכת התסקיר, וכי לא היה מקום להותיר את ההחלטה על כנה שעה שחזר בו המבקש מהסכמתו. הודגש כי המבקש אינו מתכוון לשתף פעולה עם שירות המבחן, ובמקרה כזה, אין מקום להטיל נטל על שירות המבחן, במיוחד כאשר בידי בית המשפט עומדים הנתונים להחליט בשאלת המעצר אף בלא המלצה.

4.

תיקון מס' 8 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים"), אשר נכנס לתקפו לפני כשנתיים, קבע הסדר דיוני חדש בדבר בקשת רשות ערר בגלגול שלישי בהחלטות דוגמת זו המונחת לפני. בעבר הבעתי דעתי כי ככלל, על בית המשפט להיות נכון יותר לקבל בקשה כזו, לעומת התנאים הנוקשים הנצרכים לצורך מתן רשות ערעור בהליך אזרחי. נדמה כי בניגוד לבקשות רשות ערעור אזרחיות, סוגיית מעצר הנדונה בגלגול שלישי מצריכה יתר מיקוד בשאלה האם עולה כי נגרם למבקש עוול במעצרו. לגישתי, סוגיית מעצרו של היחיד מקום בו אין הכרח לכך מהווה עניין בעל אינטרס ציבורי (ראו: בש"פ 5572/12 יוסף שרלו נ' מדינת ישראל (24.7.2012) והשוו: בש"פ 8987/11 סמיר אבו לבדה נ' מדינת ישראל (15.12.2011)). לכן, בשל אופי הסוגיה המתעוררת כאן, ועל מנת להחליט אם להיעתר לבקשה – אבחן אותה גם לגופה.

סעיף 21א לחוק המעצרים מורה כדלקמן:

"בדיון בבקשה למעצר לפי סעיפים 12 ו-21 ובערר על החלטה לפי סעיפים אלה, רשאי בית המשפט להורות על הגשת תסקיר מעצר".

נמצאנו למדים איפוא, כי ההחלטה בשאלת הזמנת תסקיר מעצר בעניינו של נאשם מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט אשר "רשאי... להורות על הגשת תסקיר מעצר". למקרא הסעיף עולה כי המחוקק לא קבע פרמטרים מוגדרים בשאלת אימתי יפנה בית המשפט לקבלת המלצתו של שירות המבחן בשאלת המעצר. ככלל, ניתן לומר כי פנייה אל שירות המבחן תיעשה כל אימת שלדעת המותב היושב בדין, אין הנתונים העובדתיים שלפניו מאפשרים לו ליתן הכרעה מקיפה ונכונה בשאלת המעצר (וראו והשוו: בש"פ 1092/05 זוהיר תראבין נ' מדינת ישראל (27.2.2005)). אין הדבר אומר כמובן כי זהו המבחן היחיד שיעמוד לנגד עיניו של שופט המעצרים. במובן זה, אף קבלת עמדתו של הנאשם בשאלת ההפנייה לתסקיר עשויה להוות אבן בוחן. ואולם – הכלל הגדול מצוי בשיקול הדעת המוענק לערכאה הדנה בהליך המעצר, ומידת היזקקותה להמלצת שירות המבחן. במובן זה, נדמה שאין מקומו הראוי של הדיון בשאלת הסכמת הנאשם, מידת היכולת לחזור מהסכמות דיוניות, או אמות המידה לצורך קבלת בקשות שכאלה לחזרה מהסכמה. עסקינן בהליך פלילי, הדן בהמשך מעצרו של נאשם – ולא בהליך אזרחי על כל המשתמע מכך.

המפתח להכרעה מצוי בקביעת שופט בית משפט השלום לאחר הודעת המבקש כי חזר בו מהסכמתו. כפי שקבע שופט קמא: "לגישתי, בטרם תינתן החלטה סופית בבקשת המשיבה לעצור את המבקש עד תום ההליכים, נכון וראוי לקבל תסקיר מעצר מטעם שירות המבחן". במידה מסויימת, ועל אף שלא היה זה כמובן המסלול הדיוני, ניתן לראות בהחלטתו זו של שופט המעצרים כהחלטת הבהרה חדשה. לאמור, על אף שלקח בחשבון את התנגדות המבקש לעריכת תסקיר מבחן – הורה בית משפט השלום על הזמנת תסקיר כאמור. הדברים עשויים להתחדד בדוגמא הבאה: עם הגשת כתב אישום נגד פלוני קובע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר, וכי קיימות ספקות ביחס להתאמת חלופת המעצר. לאחר דין ודברים עם הצדדים, מגיעים הם להסכמה כי החלטת בית המשפט בשאלת המעצר תינתן ללא פניה לשירות המבחן. בסופו של יום מחליט בית המשפט על מעצר הנאשם עד תום ההליכים. כעבור חודשים מספר, כאשר המשפט עודו מתנהל, חל כרסום מסוים בראיות והסניגור מגיש בקשה לעיון חוזר בשאלת המעצר. האם שופט המעצרים, החפץ כעת בקבלת עמדת שירות המבחן, יהא כבול בנסיבות העניין לבקשתו הקודמת של הנאשם שלא להתייצב בפני שירות המבחן? נדמה כי התשובה לכך היא בשלילה. כפי שבקשת נאשם לקבל תסקיר מעצר בעניינו אינה מחייבת את בית המשפט, כך גם התנגדותו אינה הקובעת. השיקול הדומיננטי בכגון דא הוא חיוניות התסקיר – להערכתו של בית המשפט – כדי להחליט בבקשת המעצר. ניתן להבין רצונו של סניגור, ודאי של נאשם, כי החלטת המעצר תינתן מוקדם ככל שניתן, כדי לקצר את תקופת המעצר. ואולם, על בית המשפט לשקול באיזו מידה תסקיר המעצר ישמש לו ככלי עזר בהכרעה.

הנה כי כן, הפניה לשירות המבחן מצויה ב-ד' אמותיו של שיקול הדעת השיפוטי. ככל שניתן להתחשב ברצונו של הנאשם או של התביעה, הדברים מהווים רובד קיים, אך לא מכריע. לנוכח האמור לעיל לא נפלה טעות משפטית בהחלטת בית משפט השלום ובמסקנת בית המשפט המחוזי.

5.

הבקשה נדחית.