בש"פ 1289/11 יאיר עזרן נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור כנגד חיוב המבקש בתשלום פיצויים לנפגע עבירה בפלילים. בקצרה ייאמר כי המבקש הורשע לאחר ניהול הוכחות בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ותקיפה. בגזר-הדין התחשב בית-המשפט המחוזי במצבו הרפואי הקשה של המבקש וראה להסתפק בעונש של מאסר על-תנאי ובפיצויים לנפגע העבירה בסך 25,000 ש"ח.

2.

גזר-הדין ניתן ביום 26.11.2009 במעמד הצדדים. ההליך שלפניי הוגש ביום 16.2.2011, קרי- בחלוף למעלה משנה לאחר תום המועד החוקי הקבוע בדין להגשת ערעור. בבקשתו עותר המבקש, המייצג את עצמו, לאורכה להגשת ערעור לצורך ביטול מרכיב הפיצוי בגזר הדין. לבקשה צורף מכתב בחתימת נפגע העבירה הנושא תאריך לפני למעלה משנה (18.1.2010). במכתב האמור הביע נפגע העבירה נכונות לוותר על תשלום הפיצויים לטובתו, עקב מצבו הרפואי הקשה של המבקש. בבקשה להארכת מועד טוען המבקש כי מיום מתן גזר-הדין לא התפנה להגשת ערעור על רכיב הפיצוי עקב מצבו הרפואי שהולך ומתדרדר; ניסיונות שכשלו לגיוס כספים לתשלום חובות ובהם הפיצויים לנפגע העבירה; מות אחיו של המבקש; וכן ניסיון שלא נשא פרי לשנות את גזר-הדין בדרך של הגשת בקשה לבית-המשפט המחוזי לביטול רכיב הפיצוי - בקשה שנדחתה בהחלטות מיום 25.11.2010 ומיום 26.1.2011. המשיבה מתנגדת לבקשת האורכה.

3.

דין הבקשה להארכת מועד להידחות. האיחור בהגשת ההליך הינו משמעותי – למעלה משנה. בהתחשב באיחור הניכר, נדרש כי משקלו של הטעם להצדקת העיכוב בהגשת ההליך יהיה בהתאם. לכך יש להוסיף כי בהתאם לסעיף 78 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, חיוב נאשם בפיצוי נפגע עבירה, דינו כפסק-דין שניתן בתובענה אזרחית לעניין ערעור הנאשם עליו. בהתחשב בכך, יש ממש בעמדה לפיה לצורך קבלת אורכה להגשת ערעור על רכיב הפיצוי, על המבקש להציג נימוקים הקרובים במהותם ל"טעם מיוחד" כנדרש בהליכים אזרחיים (ראו: בש"פ 5369/06 גרובאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.8.2006)). המבקש לא עמד בכל אלה:

ראשית , טענת המבקש לפיה לא ידע כי עומדת לו זכות ערעור נטענה באופן סתמי, ועל-פני הדברים היא אינה משכנעת. המבקש היה מיוצג בהליך שהתקיים בבית-המשפט המחוזי. גזר-הדין ניתן במעמד המבקש ובא-כוחו דאז. בסוף גזר-הדין צוין במפורש כי למבקש נתונה זכות ערעור תוך 45 ימים. זאת ועוד; בא-כוח המבקש הגיש לבית-המשפט המחוזי בקשה לביטול רכיב הפיצוי בגזר-הדין, ומכאן שהמבקש היה בקשר עם בא-כוחו. לפיכך, ספק אם המבקש לא ידע על זכותו לערער.

שנית , הטעמים שהציג המבקש להצדקת האיחור הועלו באופן כללי ולקאוני, בלא תמיכה בתיעוד מתאים. זאת ועוד; באוקטובר 2010 פנה המבקש באמצעות בא-כוחו דאז לבית-המשפט המחוזי בבקשה לביטול רכיב הפיצוי בגזר-הדין. מכאן שעל-אף מצבו הנטען של המבקש, היה באפשרותו לנקוט בהליכים משפטיים.

שלישית , בהחלטתו מיום 25.11.2010 דחה בית-המשפט המחוזי את בקשת המבקש לביטול רכיב הפיצוי, בקובעו כדלקמן: "...נוכח עמדת המשיבה, מוצע כי המבקש יפעל באמצעות המרכז לגביית קנסות, להסדרת החוב, עצם תשלומו או דרך תשלומו. אין מקום לשינוי גזר הדין שהינו חלוט, ואין מקום שבית משפט זה ידון במחילת החוב, לכאורה, על-ידי המתלונן". על-אף ההחלטה האמורה, השתהה המבקש מספר שבועות נוספים עד להגשת ההליך שלפניי. לשיהוי זה לא הוצג הסבר ממשי. למותר לציין כי הגשת בקשה לבית-המשפט המחוזי לעיון חוזר בהחלטתו הנ"ל מיום 25.11.2010, לא היה בה כשלעצמה כדי להצדיק את השיהוי הנדון.

לבסוף , יוער כי סיכויי ההליך העיקרי אינם נחזים להיות טובים, בין היתר בשים לב לכך שבית-המשפט המחוזי היה ער למצבו הרפואי של המבקש בעת שגזר את דינו; ובשים לב לכך שמתגובת המשיבה עולה כי נפגע העבירה עומד כיום על זכותו לקבלת הפיצויים שנפסקו לטובתו.

אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים האמורים, הבקשה להארכת מועד נדחית.