בש"פ 5369/06 עלי גרובאן נ. מדינת ישראל

1.לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. עניינו של ההליך בהשגה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 17.3.05 (להלן: "פסק הדין"), לפיו הורשע המבקש על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירות של הריגה וניסיון לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, ובעבירות נוספות בנשק. בגין הרשעה זו נגזר על המבקש מאסר של ארבע-עשרה שנה בפועל. בנוסף, הוטל על המבקש לפצות את עזבון קורבן העבירה בסך של 100,000 ₪. המבקש הגיש לבית המשפט קמא בקשה להפחתת הקנס וביטול סכומי ההצמדה והריבית שנוספו לו, מאחר וטען כי הוא אסיר חסר אמצעים ורכוש. בהחלטת בית המשפט קמא מיום 31.5.06 נקבע כי אין בסמכותו להתערב בגובה סכום הפיצויים שנפסק בפסק דין חלוט, וכי בפסק הדין לא נתנו כל הוראות לעניין הצמדה וריבית. מכאן הערעור. המבקש טוען כי בקשתו נדחתה בבית המשפט קמא מאחר ולא הגישה במועד. לטענתו, הוא אינו בקיא בדין ולכן הגיש בקשתו באיחור. המבקש טוען כי סיכויי ההליך גבוהים שכן בהיעדר הוראות בפסק הדין לעניין תוספת ריבית והצמדה יש לבטלן.

2.המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, הערעור דנן הוגש באיחור של למעלה משנה מהמועד הקבוע לכך בדין. המשיבה טוענת כי המבקש היה מיוצג בהליך שהתנהל בבית המשפט קמא, וחזקה על בא-כוחו שיידע אותו בדבר המועד להגשת הערעור כדין. לטענת המשיבה, סיכויי הערעור על גובה הפיצוי נמוכים, לאור הנזק והסבל הרב שנגרם להורי קורבן העבירה שהיה בן עשר שנים בלבד. בנוסף טוענת המשיבה כי על-פי סעיף 78 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, (להלן: חוק העונשין) היה על המבקש להגיש את הערעור דנן כערעור אזרחי, ומכאן גם שאין לנקוט בעניינו של המבקש את אותה אמת מידה מקילה הנוהגת בהארכות מועד בהליכים פליליים. לפיכך טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות.

3.לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות. אכן ההחלטה לעניין הפיצויים ניתנה לפני זמן רב (17.3.05) ופנייתו של המבקש לבית המשפט המחוזי באה כפי הנראה באיחור ניכר. אכן, ככל שהמבקש מבקש לערער על החלטה זו מיום 17.3.05 אין מנוס מדחיית בקשתו זו. המבקש היה מיוצג עת חויב בפיצוי ולא הובא על ידו טעם מספיק – בוודאי שלא "טעם מיוחד" או אמת מידה "אזרחית" הקרובה לו הנגזר מסעיף 77 לחוק העונשין – לאיחור זה. נתון זה, בשילוב נסיבות גזירת פיצוי זה והשלכתן על סיכויי ההליך, מביאים למסקנה כי אין מקום להאריך המועד להגשת ערעור על פסק הדין מיום 17.3.05.

4.מסקנתי זו לא שונה אם יש לראות את הערעור דנן כערעור על ההחלטה המאוחרת יותר (מיום 31.5.06) בה סירב בית המשפט המחוזי להיזקק לבקשתו של המבקש להפחתת הפיצויים שנפסקו. אמת, הליך זה – הבקשה להפחתה – הנו לכאורה הליך נפרד שיש לאפשר השגה עליו. עם זאת, נראה כי המבקש איחר גם בהגשת הליך זה שכן ההחלטה בנדון ניתנה ביום 31.5.06 והבקשה שלפני הוגשה ביום 26.6.06, בלא טעם מספיק לאיחור זה ושעה שסיכויי ההליך קלושים.

5.הבקשה להארכת המועד נדחית אפוא.