בש"פ 1325/07 אבדי איזמאילוב נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו שדחתה ערר שהגיש העורר על ההחלטה לעוצרו עד תום ההליכים נגדו שניתנה על ידי בית משפט השלום בתל-אביב-יפו.

1.

ביום 26.10.06 הוגש כנגד העורר כתב אישום המייחס לו חמישה אישומים, שלושה מהם בגין התפרצויות לשלושה משרדים שונים, כאשר אחד מהם אף מייחס לו בריחה מהשוטר שתפס אותו; ושני אישומים נוספים בגין החזקת סכין שלא למטרה כשרה. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המאשימה בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו.

2.

בית משפט השלום (כב' השופטת ה' נאור) החליט לקבל את הבקשה ולהורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. בית המשפט ציין כי אין מחלוקת בין הצדדים באשר לקיומן של ראיות לכאורה לעבירה אחת של פריצה ולשתי עבירות של החזקת סכין. באשר לשני האישומים האחרים של התפרצויות קבע בית המשפט כי קיימת חולשה בראיות להוכחתם.

בית המשפט קבע כי עברו של העורר מלמד על מסוכנותו לרכוש הציבור. לעורר 15 הרשעות קודמות בעבירות רכוש, החזקת סכין, בריחה ממשמורת חוקית וסמים, ועומדים כנגדו שני מאסרים על תנאי. בית המשפט אף הסתמך על תסקיר שירות המבחן שהוגש אשר נמנע מלבוא בהמלצה על שחרורו של העורר בשל חולשת אחיותיו שהוצעו כמפקחות ובשל התמכרותו של העורר לסמים שעלולה לדחוף אותו לביצוע עבירות נוספות.

3.

על החלטת בית משפט השלום הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט ד' רוזן). בית המשפט דחה את הערר בקובעו כי התגבשה עילת מעצר נוכח המיוחס לעורר בצירוף עברו המכביד ביותר. בית המשפט לא מצא כל פגם בהחלטת בית משפט השלום ולפיכך דחה את הערר.

4.

בא-כוח העורר טען בפניי כי העבירות המיוחסות לעורר הינן במדרג הנמוך של עבירות הרכוש, וכי אין מדובר בעבירות שבוצעו באופן שיטתי או בהיקף ניכר ולפיכך לא מתקיימת עילת מעצר. הסנגור הפנה למספר החלטות ששחררו נאשמים בעבירות רכוש למרות עברם הפלילי ולמרות תסקיר מבחן בעייתי שהוגש. הוא העלה ספק אם המאסרים על תנאי הם ברי הפעלה. כן ציין את נסיבות החיים הקשות שבהן גדל העורר. לטענתו אחיותיו של העורר יכולות לפקח עליו, וניתן להסדיר קבלת מתדון כתחליף סם. הסנגור העריך כי ניהול התיק יקח זמן רב שכן הוא כולל אישומים רבים.

בא-כוח המשיבה טען כי לעורר עבר פלילי מכביד ובנוסף שני מאסרים על תנאי ברי הפעלה. הספק שהעלה הסנגור, לטענתו, מתייחס למאסר על תנאי שלישי. באשר לשני מאסרים על תנאי נוספים לא יכולה להיות מחלוקת שהם ברי הפעלה. כן ציין ששירות המבחן לא התרשם מחלופת מעצר ראויה ולפיכך לא ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר.

5.

שני הצדדים הציגו בפני החלטות של בית משפט התומכות לשיטתם כל אחד בעמדתו. אכן, כאשר מדובר בעבירות רכוש האיזונים הנדרשים עדינים יותר ומשתנים בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ולפיכך ניתן למצוא החלטות לכאן ולכאן. האיזון בעניין דנן אף הוא מורכב ומעורר התלבטות. אמנם, העבירות בהן מואשם העורר אינן מקימות כשלעצמן עילת מעצר, ואין מדובר, כטענת הסנגור, בעבירות המצויות במדרג הגבוה של עבירות הרכוש. עם זאת, הפסיקה הכירה בנסיבות מסוימות שבהתקיימותן אף האשמות בעבירות רכוש מקימות עילת מעצר. כך למשל עבר פלילי מכביד של הנאשם בעבירות רכוש יכולה להיות נסיבה כזו. אמר על כך בית משפט זה את הדברים הבאים (מפי כב' השופט רובינשטיין):

"את עבירות נגד הרכוש אמנם לא מנה המחוקק בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (אכיפה - מעצרים) כעבירות היוצרות "מסוכנות סטטוטורית", ולכן יש לבדוק כל מקרה לנסיבותיו ועל התביעה להוכיח את המסוכנות. ואולם, הפסיקה קבעה בי עבירות אלה אינן חסינות ממעצר עד תום ההליכים, ובדין כך. נקל לשוות בנפשנו את תחושתו הקשה, את אבדן הבטחון ואת הייאוש הקודר של קרבן עבירה, אם משגילה בשובו לביתו כי פרצו אליו ורכושו נגנב, ואם כשיוצא הוא את הבית כדי לגלות כי רכבו שהחנה אמש נעלם ואיננו. על המשפט לתת יד למאבק באלה, ולעניין המסוכנות - לא הרי מי שנתפס לראשונה כהרי מי שגורר אחריו שובל ארוך של מעשים, והפך את הפגיעה ברכוש הזולת למעין למקצוע רחמנא ליצלן" (בש"פ 3453/05 אברג'יל נ' מדינת ישראל , תק-על 2005(2) 1047).

6.

בנסיבות מקרה זה הגעתי למסקנה כי ישנן מספר נסיבות אשר בהשתלבותן יחד מצדיקות את דחיית הערר. לעורר עבר פלילי מכביד בעבירות רכוש אשר תחילתו בשנת 1979, כך שהצורך בהגנה על הציבור ועל רכושו מפני העורר מובן וברור הוא. על כך יש להוסיף את התמכרותו של העורר לסמים שמגבירה את החשש מביצוע עבירות נוספות אם ישוחרר. מרותו של הסם חזקה במקרים רבים ממרותו של החוק ושל בית המשפט, ואין השימוש במתדון על ידי העורר בתקופה קצרה לאחרונה מפחיתה חשש זה. למרות זאת הייתי נוטה לשחרר את העורר לו היה מציע חלופה הולמת. אלא ששירות המבחן לא התרשם כי חלופה זו הינה מספקת ולפיכך לא ניתן לאיין באמצעותה את מסוכנותו של העורר. במצב דברים זה אין מנוס מהותרתו של העורר במעצר. מובן כי אם יציע העורר חלופה אחרת ניתן יהיה לבחון אותה ולשקול מחדש את שחרורו. כן אציין שחלוף הזמן אף הוא יכול להיות במקרה זה משמעותי, ויתכן כי השימוש במתדון לאורך תקופה משמעותית יותר ילמד על אפשרות לסמוך על העורר במסגרת חלופת מעצר.

הערר איפוא נדחה.