רע"פ 1326/97 וונסובר שלמה נ. מדינת ישראל

1.המבקש, מר שלמה וונסובר, הורשע על ידי בית המשפט השלום לתעבורה בנתניה (כב' השופטת בן שלמה) בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת. הושת עליו קנס בסך 500 ש"ח ורשיון הנהיגה שלו נפסל לתקופה של שני חודשים על תנאי לשנתיים. ההרשעה וגזר הדין ניתנו בהעדרו. המבקש פנה בבקשה לבטול פסק הדין. נטען כי ארעה לו תקלה שמנעה התיצבותו לדיון. לא צויינה מהות התקלה. הבקשה נדחתה. ערעורו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נדחה (ע"פ 1443/96 על ידי כבוד השופט ד"ר א' גרוניס).

2.טענותיו בבקשת רשות ערעור זו הן בעיקרן אלו: האחת , כי הוא כפר בכתב באשמה. לא היה מקום אפוא לראות בהעדרותו משום הודאה באשמה. השניה , כי התקלה שמנעה התיצבותו ממשית היא. השלישית , כי פסיקת בית המשפט בעניינו הינה חסרת סמכות. שכן, שפיטתו שלא בפניו גרמה לעוות דינו. לכל הפחות, היה על בית המשפט לעיין בתיק הראיות, ולבחון אם יש בסיס להרשעתו. הרביעית , כי בתי המשפט מפלים בין התביעה לבין נאשמים. העדרויות התביעה אינן נזקפות בדרך כלל לחובתה. לבסוף , כי בקשה זו מעלה שאלות דומות לאלו הנדונות ברע"פ 9134/96, לגביו ניתנה רשות ערעור לאחרונה (ע"י כבוד המשנה לנשיא ש' לוין).

3.דין בקשה זו להדחות. כפירה בכתב אינה תחליף להתיצבות על פי הזמנה כדין של בית המשפט. המחוקק קבע בסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב 1982- כי העדרות ממשפט יראוה כהודאה. בדברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי (תקון מס' 16), התשנ"ג1993- הוסבר הגיונו של סעיף זה:

"לפיכך מוצע לבטל את האפשרות של מתן הודעה לבית המשפט לפי סעיף 123 לחוק בעבירות שסעיף 240 לחוק חל עליהן, שכן אין במתן הודעות אלה כדי ליעל את הדיון ולעומת זאת הן עלולות לגרום לתקלות... אם בכוונתו (בכוונת הנאשם - א' ב') לכפור בעובדות עליו להתיצב בכל מקרה".

(ה"ח תשנ"ג 283).

4.התקלה לה טען המבקש - ואשר את מהותה חשף לראשונה בערכאת הערעור - הינה כי מועד הדיון נרשם על ידו, בטעות, ביומן לתאריך אחר. המבקש לא פרט את עוות הדין שנגרם לו עקב שפיטתו בהעדרו. לא פרש כל טענת הגנה שיש בה להביא לזיכויו.

הבקשה נדחית.