בש"פ 1329/98 מדינת ישראל נ. עלא בן עבדלקאדר הייב

נגד המשיב הוגש כתב אישום בו הואשם בארבעה פרטי אישום. האישום הראשון מיחס למשיב שוד מזוין, בכך שדרש מהמתלונן באיומי סכין שהצמיד לצוארו ליתן לו שטר של 100 ש"ח שהחזיק המתלונן בידו.

כעולה מאישום אחר, באותו יום נעצר המשיב כשמנת הרואין בידו. בעת המעצר הכניס את הסם לפיו כדי להעלימו.

אישום נוסף באותו כתב אישום מייחס למשיב תקיפת אחותו, קטינה שטרם מלאו לה 13 שנה. לפי האמור באותו אישום בעט המשיב באחותו הקטנה, הפילה לארץ וכתוצאה מכך נגרמו לה חבלות והיא נזקקה לאישפוז. עבירה זו בוצעה, על פי הנטען, מספר חודשים לפני הגשת כתב האישום. כן, מיוחס למשיב אישום בתקיפת אמו תוך איומי סכין ופציעה בסכין עקב סרובה להיעתר לדרישתו, לתת לו סכומי כסף.

עם הגשת האישום, נתבקש מעצרו של המשיב אולם נשיא בית המשפט המחוזי החליט כי בנסיבות העניין ניתן להסתפק בחלופה למעצר, כיוון שכל עבירותיו של המשיב מבוצעות עקב שימוש בסמים. כחלופה מתאימה קבע הנשיא הנכבד מעצר בית מלא בבית אחיו של המשיב, בתנאי שאשתו של האח תשגיח על המשיב ותזעיק את בעלה, אם יופרו תנאי מעצר הבית. כן, קבע תנאי ערבות עצמית, ערבות של האח ועיכוב יציאה מהארץ.

המדינה עוררת על החלטה זו ומבקשת לעצור את המשיב עד תום ההליכים, בטענה כי המעשים המבוצעים על ידי המשיב, בעת היותו נתון להשפעת סמים, מצביעים על כך שמדובר באדם מסוכן והחלופה שנקבעה אינה יכולה להגן מפני הסיכון הנשקף ממנו.

שמעתי את טענות הצדדים ולאחר לבטים לא מעטים החלטתי לקבל את ערר המדינה.

המשיב הודה, במסגרת ישיבת ההקראה בבית המשפט המחוזי בחלק מן המעשים המיוחסים לו, בהם תקיפת אחותו הקטינה ותקיפת אמו, אף כי לפי הודאתו מידת הפגיעה שנפגעו השתיים קטנה יותר.

אין ספק, כי כאשר המשיב זקוק לסם הוא מבצע מעשי אלימות ובשתי הזדמנויות ככל הנראה, גם לא היסס להשתמש באיומי סכין. למשיב הרשעות קודמות שהראשונה שבהן היא משנת 1991, בגין תקיפה הגורמת חבלה של ממש. כן, הרשעות נוספות, מאוחרות יותר, בהתנהגות פרועה במקום ציבורי, גניבה, איומים ותקיפות. בין היתר תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, אשר בגינה הוטל עליו לפני זמן לא רב עונש של תשעה חודשי מאסר על תנאי בר הפעלה בגין עבירות אלימות.

כפי שכבר הבעתי דעתי בעבר, בבש"פ 2419/97 (טרם פורסם), אדם שאינו יכול לשלוט בדחפיו על רקע היותו נרקומן, הוא אדם מסוכן לציבור. אין לראות בחלופה של מעצר בית בה יישאר המשיב כלוא בבית אחיו, בהשגחת גיסתו, פתרון שיש בו כדי למנוע את הסיכון הנשקף ממנו.

חלופה כזו עלולה לסכן את בני המשפחה שישהו במחיצתו וכטענת הסניגור, יצטרכו "להשתלט עליו". משפחתו של המשיב לא הצליחה עד כה לטפל בו או להביא לריסון דחפיו וביאושה התלוננה האם במשטרה ושבה וביטלה את תלונותיה מטעמים מובנים. בנסיבות אלה, אין לראות כי בחלופת המעצר בקרב בני משפחתו, יהיה משום השגת תכלית המעצר - מניעת סיכון.

משפטו של המשיב כבר נקבע לשמיעה ויש להניח כי ניתן יהיה לסיימו במועד שנקבע.

אעיר עוד, כי אם בכל זאת התלבטתי בשאלת מעצרו של המשיב, הרי זה משום שאני מודעת לכך שהחזקתו של המשיב במעצר אינה פתרון מספק לפוטנציאל הסיכון הנשקף ממנו, בהיותו נרקומן שעלול לשוב לסורו כל עוד לא יטופל לשם גמילה. נתברר כי על אף הצהרתו של הסניגור, כי המשפחה ניסתה לטפל בבעיתו של המשיב, לא נבחנה כל אפשרות לטיפול גמילה. בשלב זה גם אין תשתית לקבוע כי המשיב מתאים לטיפול כזה או מעונין בו. תכנית רצינית ומבוססת לטיפול גמילה תוכל לשמש עילה לעיון חדש במעצר.

אשר על כן, ראיתי לקבל את ערר המדינה ולצוות על המשך מעצרו של המשיב עד לתם ההליכים.