בש"פ 1336/99 ראובן שאול נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 28.2.98 מפי כבוד השופט ע' דוויק (לא ניתן לבקשה מספר בשל שביתת עובדי בית המשפט) לפיה נדחתה הבקשה לעיון חוזר במעצרו עד תום ההליכים של העורר.

בדצמבר 1998 הוגש כנגד העורר כתב אישום, ת"פ 4149/98, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. בכתב האישום מיוחסות לעורר עבירות של תקיפה מינית, מעשה מגונה בקטינה בת משפחה, אינוס, אינוס קטינה בת משפחה והדחה בחקירה. בכתב האישום מתואר העורר כמי שהשליט את מוראו בבית באלימות, ונהג להכות תדיר את אשתו וילדיו. לפי כתב האישום, החל משנת 1990 ובמשך כחמש שנים, תקף העורר מינית את בתו שהיתה אז בת 12 שנים ובאחד המקרים אף אנס אותה. בשלוש השנים הראשונות נעשו מעשים אלו בתדירות של פעם או פעמיים בשבוע ולאחר מכן ירדה תדירות המעשים עד שהופסקה לחלוטין עקב סירובה החד משמעי של הבת בהיותה בת 16 שנים.

עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו (בב"ש 82452/98). בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת המדינה והורה על מעצרו. על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט העליון (בש"פ 62/99). חברי השופט י' זמיר קבע כי קיימת תשתית ראייתית מספקת, וכי כלפי העורר קיימות שתי עילות; חשש לשלום משפחתו של העורר וחשש לשיבוש הליכי משפט. לפיכך, החליט לדחות את הערר. בינתיים החל משפטו של העורר. המתלוננת, בתו של העורר, העידה ועדותה הסתיימה. ב"כ העורר הגיש בקשה לעיון חוזר במעצר עד תום ההליכים בטענו, כי משתמה עדותה של המתלוננת שוב אין חשש כי העורר ישבש הליכי משפט. אשר למסוכנות העורר טען בא-כוחו כי המתלוננת גרה מזה כשנה מחוץ לבית. בית המשפט קמא דחה את בקשתו של העורר בקובעו:

העובדה שהמתלוננת אינה מפחדת, כך סבור הסניגור, אין בה ולא כלום לעניין הערכת מסוכנותו. עוד נראה לי כי התוצאה הנחזית של עדותה של המתלוננת, לאחר שעמדה על דבריה ותיארה אותם בבית המשפט, יכול ויש בה כדי להחמיר את הסכנה ולא כדי להפחית ממנה.

כך גם אינני מתרשם מהעובדה שיחסיו הנוכחיים של [העורר] עם אשתו הינם יחסים טובים.

אציין כי במקרה הנדון מדובר במערכת מעשים שמי שעושה אותם, לכאורה, אינו יכול להתהדר בכינוי 'אדם נורמטיבי'... העובדה שלפני המעשים ואחריהם הוא גם הולך לעבודה וזוכה לשבחים שם, אין בה, בעיני, ולא כלום. הנורמטיביות נבחנת לא רק בחזות החיצונית של התנהגותו של אדם... אלא דווקא, ואולי במיוחד, בקוד המוסרי והערכי שלו אשר נבחן באורח חייו האמיתי, מאחורי כותלי ביתו ובמקום שאין רואים אותו. כשאדם מקיים יחסים מיניים עם בתו הקטנה, לאורך זמן, יחסים כגון אלה שמתארת המתלוננת בעדותה, ומנצל אגב כך את האוטוריטה שלו כאב ואת אמון הילדה בו וכן את פחדה מפניו - כינויו כ'אדם טוב ונורמטיבי' או 'אדם מכובד', עושה פלסתר את המוזגים האלה....

הערכתי היא כי אף שעדותה של המתלוננת נשמעה והסתיימה, החשש מפני המסוכנות לא נמוג ולא נעלם וכן גם קיימים עדים נוספים שעדיין צריכים להעיד, והם מבני משפחתו של המבקש, לרבות בנו, ואף לגביהם קיים חשש, לפחות לכאורה.

אדגיש כי הטעם העיקרי לעמדתי בעניין האמור, נעוץ בהערכת המסוכנות הנגזרת מחומרתן וטיבן של העבירות ולא רק מחשש לשיבוש.

לפניי טען הסניגור כי לאחר סיום עדותה של הבת שוב אין עוד חשש לשיבוש הליכי משפט או למסוכנות העורר למתלוננת הגרה מחוץ לבית העורר. העורר ביקש כי נפרש כהנחיה לבית המשפט המחוזי את דברי חברי השופט י' זמיר בבש"פ 62/99 ולפיהם:

... לאחר שתישמע עדות המתלוננת בבית המשפט, ייתכן שיהיה מקום לעיון חוזר בהחלטת המעצר, אם העורר יבקש.

ב"כ העורר הוסיף וטען לפניי כי העורר אינו אדם מסוכן, אלא אדם רגיל שזכה להערכה רבה מצד כל מכיריו. גם על פי עדותה של בתו, מעולם לא כפה עליה דבר בכוח, והפסיק בהתנהגותו הנטענת כאשר הביעה את התנגדותה לכך. בפניי הובאו מכתבי תודה ותעודות הערכה שקיבל העורר במהלך שנות עבודתו. ב"כ העורר הדגיש כי אשת העורר ובתו הקטנה הגרה עימו מתגעגעות אליו ומעונינות כי ישוב בחזרה לביתו. הסניגור ציין את מצבו הבריאותי הלקוי של העורר (עבר שני ארועי לב) ואת עברו הנקי.

לעומת זאת, ב"כ המשיבה טענה בפניי כי העורר מוסיף לסכן את שלום משפחתו. כמו כן, מקריאת פרוטוקול עדותה של הבת עולה כי הסיבה לכך שהמתלוננת לא התנגדה לעורר נעוצה בפחד שהשרה העורר בבית.

בחנתי את הראיות שהוצגו בפניי והגעתי למסקנה כי צדק בית המשפט קמא בדחותו את הבקשה. התמונה העולה מעדותה של המתלוננת - הנתמכת במכתב אל מי שהיה חבר שלה בהיותה בת שש-עשרה, ואשר לו סיפרה על מעשי העורר בה - מהודעתו במשטרה של הבן וכן מהודעתה הראשונה של האם במשטרה היא תמונה של אדם שנהג באלימות קשה כלפי בני משפחתו וכלפי בתו המתלוננת. אין ספק כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה מספקת למעצרו של העורר עד תום ההליכים. תשתית ראייתית זו מקימה חזקת מסוכנות לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-. אמנם, לאחר תום עדות המתלוננת סר החשש משיבוש הליכי משפט, אולם עדותה של הבת לא הסירה את הסכנה לשלומה ולשלום יתר בני המשפחה, בייחוד כאשר לעורר עוד בת קטנה הממשיכה לגור בביתו ביחד עם אשתו. בדברים שהציג בפניי ב"כ העורר לא היה כדי להפריך חזקה זו. איני מוצא בדבריו הנזכרים של חברי השופט י' זמיר, כוונה כלשהי להפחית משיקול דעתו של בית המשפט הדן בעיון החוזר.

בנסיבות אלה, אין אני מוצא מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא. לפיכך, הערר נדחה.