בש"פ 62/99 שאול ראובן נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת.פ. 4149/98) בגין עבירות של תקיפה מינית, מעשה מגונה בקטינה בת משפחה, אינוס ואינוס קטינה בת משפחה. כמו כן, מיוחסות לו עבירות תקיפה, תקיפת בת משפחה והדחה בחקירה.

לפי כתב האישום, החל משנת 1990 נהג העורר לתקוף מינית את בתו, שהיתה אז כבת 12, ולבצע בה מעשים מיניים. בין היתר הוא הורה לה לשפשף את איבר מינו עד שיגיע לפורקן, גילח את שער ערוותה, ליקק את איבר מינה והקרין לעיניה סרטים פורנוגרפיים. בהזדמנות אחת בעל העורר את הקטינה (להלן - המתלוננת) בכך שהחדיר אצבעו לאיבר מינה. כל זאת, עשה העורר בתדירות גבוהה עד להגיעה לגיל 15, שאז הצטמצמה תדירות הארועים. המעשים חדלו בהיות המתלוננת כבת 16, כאשר החלה המתלוננת לסרב חד משמעית לעורר. כיום המתלוננת כבת 21 ומזה כשנה כבר אינה מתגוררת בבית.

בנוסף, מואשם העורר בכך שנהג להכות את אשתו ואת ילדיו, לעיתים תוך שימוש במקל, חגורה ונעלים, והשליט בבית אוירה של פחד. במהלך שנות נישואיו, ועד לשנת 1997, נהג העורר לתקוף את אשתו, בין היתר כאשר ניסתה להגן על ילדיהם מפניו. ביום 1.12.98 ניסה העורר להניא את אשתו מלהעיד נגדו, בכך שביקשה למסור הודעת שקר, באומרו לה להגיד ש"זה הכל שקר". יש לציין כי גם הבן כבר בגיר ועזב את הבית, וכיום מתגוררת בבית, עם העורר ואשתו, רק הבת הקטנה, שהיא כבת 9.

ביום 28.12.98 החליט בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט ע' דוויק) לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית המשפט, שבחן את החומר לפרטיו, קבע כי קיימת תשתית ראייתית מספקת למעצר עד תום ההליכים:

"מן החומר עולה תמונה לכאורה קשה מאד של אב הרודה בילדיו ובאשתו ביד חזקה ובאלימות חמורה מאד. בענין זה יש להפנות לעדותו של הבן א. (שהינו כבן 25 כיום) הנושא על גבו צלקות וסימנים ממכות שספג ואשר גם אימו מאשרת לבסוף כי סימנים אלה הינם מעשי ידי אביו שהכהו במקל....

גם האישה...מעידה שבעלה היה מכה אותה לדבריה "עד לפני שנה...ועכשיו הוא רק צועק ומאיים"...

תמונת ההכאות מוצאת גם ביטוי חד-משמעי בעדותה של הבת מ. התומכת בעדות אחיה ואמה.

התמונה היא איפוא קשה מאוד, שיטתית מבחינת הראיות הלכאוריות, נתמכת בעדות 3 המעורבים (האם, הבת והבן), עיקבית מאוד וחמורה ביותר על פי תוכנה". [ההדגשות במקור]

בית המשפט הדגיש כי המתלוננת חשפה את סיפור ההתעללות המינית בה ביום 22.11.98 בהודעה מפורטת ביותר, בהירה לחלוטין ובפרטי פרטים של המעשים, מקומם, אופן התרחשותם, דברים שהחליף עימה, הסברים שנתן לה ועוד. גירסתה נתמכת גם בעדות החבר של המתלוננת, במכתב שכתבה המתלוננת לחבר מיום 23.6.95 בו היא מפרטת את הארועים. גם אחיה מספר על תגובתה הסוערת כשסיפרה לו על הארועים סמוך למסירת העדות. מעבר לכך, קיימת גם הודאה חלקית של העורר, טרם הכחיש את העלילה. בהודעתו מיום 1.11.98 אמר: "הדבר היחידי שעשיתי לה זה שהחדרתי אצבע לאיבר מינה ואני מתחרט על זה כי לא שלטתי בעצמי". יש לציין כי כעת מבקש העורר להתנער מההודאה, וככל הנראה יתקיים בעניין זה משפט זוטא. חיזוק נוסף ניתן למצוא, לדעתי, בעובדה שהעורר עצמו מספר כי הפרשה התפוצצה כאשר בשיחת טלפון עמו, הטיחה בו המתלוננת כי היא תספר לאמה על המעשים שעשה בה לפני שנים. כמו כן, נראה כי ניתן למצוא בתיק החקירה ראשית הודאה נוספת מיום 1.12.98 של העורר בפני שני אנשי משטרה. ההודעות על האלימות בבית נתמכות גם בהודעה של אשת בנו של העורר, שהכירה את הבן עוד בנעוריו.

אכן, מדובר בכמות ראיות לכאורה שמספקת למעצר עד תום ההליכים, ולמעשה גם העורר לא חלק כך. כמו כן, אין חולק כי המעשים בהם מואשם העורר מקימים חזקת מסוכנות ועילת מעצר. לפיכך, השאלה העומדת בבסיס ערר זה היא, האם ניתן במקרה זה להסתפק בחלופת מעצר.

בית המשפט המחוזי שבחן את האפשרות לחלופת מעצר הדגיש בין היתר את העובדה כי מדובר במעשים שבוצעו לאורך שנים, ללא מורא, אגב הפעלת סמכות ופחד על קטינים. בית המשפט הזכיר גם את טענת הפרקליטות שיש כיום בת קטינה המתגוררת בבית העורר, אף שאין אינדיקציה לאלימות נגדה. בנוסף, בית המשפט ראה בנסיעת העורר לחו"ל ביום שהתגלתה הפרשה תגובה היסטרית וחריגה, וציין את החשש כי העורר ישוב ויסע לחו"ל לשם הימלטות מן הדין. וכך סיכם בית המשפט את החלטתו:

"התרשמותי הינה כי יש במשיב מידה ניכרת של מסוכנות במיוחד כלפי בתו (המתלוננת) ובנו, ואינני משוכנע כי אשתו, נוכח ההודעה המפורטת שמסרה במשטרה, והדברים הקשים שנאמרו בה - מחוסנת אף היא מפני פגיעה. תגובותיו של המשיב עד כה (לגביהן יש ראיות לכאורה), הכעס, אובדן העשתונות, ההמלטות הבלתי שקולה לחו"ל, התרשמותי מהפגיעה שהוא חש עקב התלונה והאישום שהוגש נגדו ובעיקר נסיון העבר המלמד על יד קשה ואלימה שנקט האב כלפי בני ביתו - מקימות חשש מבוסס כי צפונה בו, גם כיום ואולי בעיקר כיום, סכנה ברורה לבני משפחתו.

לא נראה לי כי ניתוקו של המשיב מן הבית לבית חברים יש בו כדי לבלום את המסוכנות ובנסיבותיו הקשות של מקרה זה ניתוק כזה אינו בבחינת בלם יעיל. איני יכול להשתחרר מן התחושה שלמשיב - פנים שונות. פן המופנה כלפי מקום עבודתו וחבריו הוא שלו ורגוע לכאורה ופן המופנה כלפי ביתו פנימה והוא אלים מאד ומסוכן".

בערר זה, כמו גם בדיון בבית המשפט המחוזי, ביקש בא-כוח העורר לשים דגש על טענות אלה: העורר במקום עבודתו מתפקד כאדם נורמטיבי; משהוגשה התלונה נגדו הורע מצבו הבריאותי והוא לקה בלבו; המעשים המיוחסים לו ארעו לפני זמן רב; העורר אמנם נסע לחו"ל מיד לאחר פרוץ הפרשה, אך זאת לתקופה קצרה בלבד, והוא חזר ארצה לאחר שידע כי הוגשה נגדו תלונה; לעורר אין עבר פלילי; לגבי האישום בדבר הדחת אשתו, טוען העורר כי כל שביקש הוא שאשתו תגיד את האמת, ושהאמת (שלו) היא שבתו מעלילה עליו.

אני מסכים עם מסקנת בית המשפט המחוזי כי אין בטענות אלה ובמסמכים שהוגשו על-ידי העורר כדי לשנות את התמונה הקשה המצטיירת מן התיק. כמו כן, הנסיעה לחו"ל והניסיון להשפיע על עדותה של אשתו אינם פועלים לזכות העורר, גם אם מביאים בחשבון את ההסברים שהוא מציע. נוסף על כך, יש ספק לגבי טענת העורר כי אשתו תומכת בו תמיכה מלאה ואינה חוששת משובו הביתה. הודעות האשה במשטרה מחזקות את החשש ממסוכנות העורר, ועולה מהן תמונה של פחד מפני העורר, הן לשלומה והן לשלום הילדים.

כל אלה מובילים למסקנה כי אין מקום לחלופת מעצר. חזקת המסוכנות בעבירות המיוחסות לעורר חזקה מאד, ומסקנתי היא כי לא ניתן להפיג את החשש בדרך של חלופת מעצר. מעבר לכך, עילת המעצר היא כפולה, ונוסף לסיכון הנשקף לשלום משפחתו של העורר, קיים גם חשש משיבוש הליכי משפט. לפיכך, החלטתי לדחות את הערר.

עם זאת, לאחר שתישמע עדות המתלוננת בבית המשפט, ייתכן שיהיה מקום לעיון חוזר בהחלטת המעצר, אם העורר יבקש זאת.

לעניין בריאותו של העורר, הובאה בפני חוות דעתו של רופא המחלקה הרפואית בשב"ס, לפיה המערך הרפואי בשב"ס ערוך לטיפול והשגחה הולמים במצבו הבריאותי של העורר. יש לדאוג, בהתאם לכך, כי העורר יקבל כל טיפול שיזדקק לו בהיותו נתון במעצר.

הערר נדחה.